תמיד הסתייגתי מפסילת רשימות המבקשות להתמודד לכנסת. הן לפסילת רשימתו של מאיר כהנא והן של בל"ד. קטטה טלוויזיונית סוערת עם ח"כ ג'מאל זחלקה ב"ערב חדש" לא שינתה את עמדתי למרות שחשתי קבס מדבריו.
עדיף שהקיצונים יתמודדו במסגרת הפרלמנט הדמוקרטי מאשר יפזלו לעבר הטרור הקורץ להם בחוץ. אני מצדד בוולטיר שנהג לומר כי ייהרג על זכותו של אדם להביע את דעותיו אף שהוא מתעב אותן. גם אני.
אלא מה? יש לאפשר להם להיכנס לכנסת, אבל לצמצם באורח משמעותי את חסינותם של הח"כים. כדי שאם יעברו על החוק באלימות או בהסתה או באורח פלילי אחר ניתן יהיה לשופטם במהירות וביעילות, ולהענישם ביד ברזל.
ממילא ברור שאני מצדד בזכותו של איתמר בן גביר מן הכת של כהנא להתמודד על מקומו בכנסת למרות שתמונת הרוצח הנתעב ד"ר ברוך גולדשטיין תלתה (או עדיין תולה) על קיר ביתו. הוא חבר אל בצלאל סמוטריץ', ועל כך אמרו כבר חכמים כי "לא לחינם הלך העורב אצל הזרזיר כי הוא מינו".
מה שמדהים ומגונה ומדליק נורה אדומה היא פעלתנותו של בנימין נתניהו לאחד ביניהם כדי להגדיל את הסיכוי שידלגו מעל אחוז החסימה ויצביעו למען המשך כהונתו כראש הממשלה. תדע כל אם עבריה וערבייה, בעיקר ערבייה, שם חופר עתה ביבי קולות בהבטחות רבות, כי המצביע בעד הליכוד נותן קולו גם לבן גביר ולמנסור עבאס.
אין הוכחה טובה מזאת שביבי תאב שלטון אם אין לו גבול מוסרי וציבורי וציוני ויהודי ולאומי. אם הוא ינצח חלילה הפעם בקלפי זו עלולה להיות גם הפעם האחרונה, שהישראלים ייקראו לקלפי.