כיפת ברזל היא הישג טכנולוגי ומבצעי ראוי לציון, על כך אין וויכוח. המערכת מעמידה את ישראל בחזית העולמית בתחום היירוט ומקנה לה יתרונות ניכרים על אויביה. בהפעלת המערכת אף גלומים יתרונות אסטרטגיים מובהקים לישראל: היא מגנה על תשתיותיה הלאומיות הרגישות מפני פגיעה ויוצרת הרתעה שבשלילה מול אויביה. קרי - בשקלול החלטתם אם לפתוח במערכה נלקח בחשבון שהפגיעה שיצליחו להסב לישראל מוגבלת, ולכן מתחזק סימן השאלה באשר ליכולתם להשגת יעדיהם האסטרטגיים.
בישראל התבסס הנרטיב לפיו תומכי פיתוח המערכת - שר הביטחון עמיר פרץ, ראש מו"פ דני גולד ואחרים - היו אנשי חזון שגברו על שמרנות אנשי מערכת הביטחון וכפו עליה את הפיתוח וההפעלה המבצעית המוצלחים. תיאור זה - אף שהוא מבטא נועזות טכנולוגית ותפיסתית של תומכי המערכת - מבליע את עצם קיומו של סימן שאלה אסטרטגי עמוק על שילוב המערכת בתורת הביטחון הלאומי.
סימן שאלה זה אינו חל על כל תפיסת ההגנה האקטיבית. כיפת ברזל שונה ממערכת החץ. זו נבנתה לשם התמודדות עם איומים בלתי קונבנציונליים - טילי קרקע-קרקע נושאי נשק כימי וביולוגי ובעתיד אולי אף גרעיני - כמו גם עם איום מדויק על תשתיות לאומיות קריטיות, ולכן מהווה מענה לאיום חמור ואף קיומי על ישראל.
מטרתה של כיפת ברזל שונה. לצד מימוש הצרכים הביטחוניים של הגנה על תשתיות לאומיות והענקת יכולת צה"לית לקיום רציפות תפקודית במערכה מול אויבים קרובים, המערכת אף - ואולי בעיקר - מספקת הגנה רחבה על האוכלוסייה האזרחית בישראל. ובהקשר זה נוצרת דילמה אסטרטגית אמיתית בין שתי גישות.
בגישה אחת (אותה אכנה "הימנעות"), מערכת כיפת ברזל מאפשרת למקבלי ההחלטות לחיות בצל הרקטות ולהימנע מחתירה לפתרון מתמשך של האתגר האסטרטגי הנובע מקיומם של שני צבאות טרור - חיזבאללה וחמאס - על גבולות ישראל. הפחתת הפגיעה בעורף באמצעות מערכת כיפת ברזל נותנת בידי הדרג המדיני את הגמישות בקבלת ההחלטות המתבטאת בהימנעות מפתיחה במערכה יזומה בתגובה להתעצמות ארגוני הטרור ביכולות המאיימות על העורף האזרחי ושימוש ביכולות אלה בסבבים אלימים.
גמישות זו מושגת במספר מחירים אסטרטגיים: האויב יכול להטיל טרור (אימה) על האוכלוסייה על-ידי שיגור שמפעיל את האזעקה ומשבש את חיי האזרחים, אך ישראל לא תפתח נגדו במערכה מכיוון שכמעט ולא ייפגעו אזרחים. ישראל יכולה להגיב באופן שאינו מסב נזק לאויב, כתקיפת אתרים ריקים והימנעות מפגיעה בלוחמיו, ולהעריך שביססה "משוואת כללי משחק" של מותר ואסור מולו - אך בפועל היא מורתעת מנקיטה בפעולה צבאית משמעותית נגדו. במצב זה נשחקת ההרתעה הישראלית, הן הממוקדת והן האזורית הרחבה, ולא מקודם פתרון מתמשך ועמוק לבעיה האסטרטגית. אזרחי ישראל ממשיכים לחוות את הטראומה של אזעקה באמצע הלילה וריצה לממ"ד. מחיר נוסף הוא שינוי בתמהיל ההשקעה בצה"ל והקטנה יחסית במשאבים לזרוע ההתקפית, בעיקר היבשתית, כפתרון לאתגרים אסטרטגיים.
בגישה האחרת (אותה אכנה "החלטיות"), מסייעת מערכת כיפת ברזל למקבלי ההחלטות לבצע פעולה צבאית משמעותית שתשנה את מצב היסוד מול אויביה. במסגרת זו מגנה המערכת על הרציפות התפקודית ההתקפית של צה"ל ועל התשתיות הלאומית. האוכלוסייה האזרחית חשופה לפגיעת הרקטות, והמענה היחיד (והמשמעותי שלעצמו) הוא הצלת חיים באמצעות כניסה לממ"ד. במצב זה ישראל אינה יכולה לספוג לאורך זמן ירי על העורף שלה ולכן תצא למערכה צבאית כאשר האויב יבצע ירי כזה. דווקא העורף החשוף מעביר מסר הרתעתי ברור לאויב: אין בכוונת ישראל לספוג ירי ולכן תפעל באופן משמעותי כאשר יתרחש ירי כזה כאשר היכולות לבצע פעולה כזו מוגנות מפני פגיעה, ולכן בעלות אפקטיביות גבוהה.
גם להחלטיות מספר מחירים אסטרטגים: היא מחייבת את ישראל לחתור לפתרון מתמשך של אתגר צבאות הטרור. פתרון כזה תלוי במערכה צבאית משמעותית - בדגש על תמרון קרקעי רחב - שיעלה בנפגעים מקרב הכוחות הלוחמים. סיום המערכה יחייב אחד משלושה פתרונות אפשריים (אפשרי שילוב ביניהם): פגיעה מהותית ביכולת הלחימה של האויב והחלשתו במידה כזו שלא תאפשר לו לפגוע בישראל כאשר זו תסכל באופן שיטתי ואלים את מאמציו להתחמש מחדש; הסדרה מדינית שתוביל להתפרקות האויב מנשקו ולפירוז השטח; או הסדרה פוליטית שתביא לעליית גורם מתון ואחראי יותר כריבון בשטח.
בהחלטה להצטייד בכיפת ברזל באופן רחב, הפורס-לכאורה שמיכת הגנה על כל האוכלוסייה האזרחית ולא מתמקד בהבטחת הרציפות התפקודית ההתקפית של צה"ל, בחר הדרג המדיני בישראל בגישת ההימנעות. כך החליף פתרון טכנולוגי מבריק הממומן תקציבית (תוך הסתמכות חלקית על סיוע אמריקני, דבר המגדיל את התלות האסטרטגית בארה"ב) את הדיון האמיתי ואת ההכרעה בדילמה האסטרטגית.
יכול להיות שגישת ההימנעות היא הנכונה לישראל למרות מחיריה האסטרטגיים והנפשיים הכבדים, ושגישת ההחלטיות פחות רלוונטית. אך דיון מהותי באסטרטגיה המדינית-ביטחונית לא התקיים, והנרטיב של "בני האור" תומכי כיפת ברזל מול "בני החושך" המתנגדים לה מאפיל, למעשה, על כשל מהותי בקבלת ההחלטות הלאומית.
הבעיה היא שדומה כי גישה זו של העדפת השקעת משאבים לאומיים בטכנולוגיה מתקדמת על-מנת להימנע מדיון ומהכרעה בדילמות אסטרטגיות זולגת לתחומים אחרים. הדוגמה האקטואלית היא מבצע החיסון לקורונה. חיסון האוכלוסייה כשלעצמו הנו מבצע חיוני ומוצלח שיביא מזור אמיתי למגפה ויאפשר לצאת מהמשבר הכלכלי העמוק. עם זאת, הצלחת מבצע החיסון תחליש את הדיון האמיתי באסטרטגיה הלאומית בתחום הכלכלי-אזרחי, כזה שיתמודד לעומק עם כשלים יסודיים שהציף משבר הקורונה: שילובם של החרדים והערבים במערכות החיים במדינה, חולשותיה של מערכת הבריאות, הכשלים ביכולת לנהל משבר לאומי, חוסר היכולת לסייע באופן נקודתי לאוכלוסיות שבאמת נצרכות לעזרה ועוד.
החשש הגדול הוא שישראל תאמץ את גישת ההימנעות ותעדיף אותה על גישת ההחלטיות בתחומים נוספים. תהליך מעין זה עלול להפוך את ישראל למדינה בינונית וחלשה, וטמונים בו זרעי הפוטנציאל לאיום אמיתי על קיומה בטווח הארוך.