מותה של השוליה שהקימה את המדינה

"המזרחי" ו"הפועל המזרחי" קמו זו לצד זו על-פי שני קודים של רוח ימי פרוץ הציונות. הקוד הראשון היה קוד דתי לייט – לכרות ברית עם הלאומיות החילונית היהודית ולהתנתק מהיהדות האורתודוקסית הקלאסית של "שולחן ערוך בלבד". לצד החיבור עם החילוניים הלאומיים – שמחנה השמאל הוביל אותם, החלו הדתיים – לייט הללו גם להקל באורח החיים הדתי שלהם, מבחינה אישית וחברתית גם יחד, כפועל יצא מאותה התקרבות, שהשפיעה גם דתית ולא רק פוליטית. על הבסיס הזה הוקמה תנועת "המזרחי" – שמי הוביל אותה בתחילה היה הרב ריינס. הקוד השני של אותם ימים – שליטת ערכי הסוציאליזם והרצון לשוויון חברתי וכלכלי, הקימו מיד אחרי הקמת "המזרחי" תנועה דתית לאומית נוספת שהוסיפה לעצמה את הגוון הסוציאליסטי הזה. הייתה זו תנועת "הפועל המזרחי", שאמנם הפכה, ברוח התקופה, לגדולה יותר מבין השתיים. יש לציין כי אפילו בקרב הפוליטיקה החרדית, שתורגמה אח"כ לשפה פוליטית, השפיעו הרוחות הסוציאליסטיות החילוניות של אותה תקופה – כאשר לאחר הקמת "אגודת ישראל", קמה גם מפלגת "פועלי אגודת ישראל", אבל במקרה הזה נשארה "אגודת ישראל" – שקמה ראשונה, הגדולה מהשתיים, ולימים נבלעה בתוכה "פועלי אגודת ישראל", למרות שמעולם לא היה איחוד ממשי ביניהן אלא רק חזיתות בחירות מפעם לפעם. אבל במפלגות הדתיות – הלאומיות אירע כבר בראשית ימי המדינה המיזוג בין "המזרחי" הוותיקה והקטנה יותר ל"הפועל המזרחי" המאוחרת והגדולה יותר. כך נולדה המפד"ל – שבמשך עשרות שנים היא זו ששלטה בכיפה תרתי משמע, ובמיוחד בימים שהמפלות החרדיות (אגו"י ופאגו"י) היו חלק מהאופוזיציה בפרלמנט הישראלי, ואף עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים. אבל השברים הראשונים של מפלגת המפד"ל זוהו כבר במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים. ממפלגת מרכז ושותפה קבועה בממשלות העבודה, ואף מפ"ם, הגיעה התזוזה ימינה של חלק מראשייה וחבריה עד שבבחירות 2021 יהפכו פלגי הרדיקלים למנהיגי מה שנשאר מהציונות הדתית העצמאית, ואילו אלה שחפצו להמשיך בזרם המרכזי נאבדו בנחשול הימני הקיצוני עד להיעלמם הסופי של מהפרלמנט הישראלי.

מפלגת המפד"ל ההיסטורית איננה המפלגה היחידה שנעלמה או שהצטמקה למרות העושר הכלכלי שהיה לה, ולמרות היותה שליטה פוליטית חזקה בימים עברו. מפלגת העבודה – זו שהקימה את התנועה הציונית ואח"כ את המדינה, תעמוד שוב במבחן קיום של אחוז החסימה לאחר שבבחירות האחרונות היא הכניסה שלושה מנדטים בלבד במסגרת החזית עם מרצ ו"גשר". למפלגת העבודה היו את מירב נכסי הציבור האפשריים – במדינה שנכסיה הציבוריים היו שייכים פעם, כמעט בלעדית, למפלגה זו. זה כלל בין השאר את "הסתדרות העובדים הכללית" – משק כלכלי שלם ואיגוד מקצועי גם יחד, זה כלל את בנק הפועלים", זה כלל גם חברת בנייה בשם "סולל בונה", זה כלל את התאחדות הספורט "הפועל" – שהייתה, כביכול, חלק מ"ההסתדרות העובדים הכללית", זה כלל את "קופת חולים הכללית", זה כלל משקים כלכליים אדירים במושבים, וכמובן את שתי תנועות קיבוציות. ולצד זאת זה כלל גם שליטה כלכלית במאחזי הכלכלה והפוליטיקה הבלעדיים של המדינה, במשך 29 שנה רצופות מאז הקמתה, וכמו-כן שליטה אבסולוטית גם בהסתדרות הציונית העולמית. אבל לא לעולם חוסן. גם מפ"ם – מפלגת שמאל נוספת לצד מפלגת העבודה, הייתה פעם שלטת על תנועה קיבוצית שלמה ועל מפעלי עובדים, ואילו כיום חבריה נבלעו במרצ הקטנטנה, של שלושת המנדטים. ל"חירות" ההיסטורית לא היו כמעט כוחות כלכליים (מלבד ארגון הספורט הקטן ששמו בית"ר ו"קופת חולים לאומית") כשקמה המדינה אבל היא הצליחה לבלוע לתוכה את מפלגת "הליברלים", במסגרת איחוד הליכוד, ול"ליברלים" היה משק כלכלי ומוסדות גדולים כמו "קופת חולים מכבי", ארגון הספורט "מכבי", כל התאגדויות הכפריים וכו'. גם למפלגת "פועלי אגודת ישראל" היו מוסדות כלכליים כמו כמה קיבוצים ומושבים וכמובן בנק משלה ("בנק פועלי אגודת ישראל") אבל גם המפלגה הזו נבלעה בתוך מפלגה אחרת – היא נשאבה לתוך "אגודת ישראל". כל האוצרות הכלכליים הללו עדיין קיימים – והפכו עם השנים ליותר ממלכתיים (חוץ ממוסדות פאגו"י – שמשפחת ורדיגר השתלטה עליהם - ברובם...), אבל הכוחות הפוליטיים הללו כבר מזמן מתו או שהם מפרפרים למוות הפוליטי. לכן לא פלא הוא שגם המפד"ל הגיעה ל"מוות הפוליטי" שלה, למרות שבעבר היו לה מוסדות וכוח כלכלי לא מבוטל – מימי הקמת התנועה הציונית ואח"כ עם הקמת המדינה. גם למפד"ל הייתה תנועה קיבוצית עם שלל מושבים דתיים – חלקאיים, עם שני בנקים ("המזרחי" – בנק כללי, ו"טפחות" – בנק למשכנתאות) ועם תנועות חינוכיות של בתי הספר של "הממלכתי – דתי" ושל "חורב". כמו אצל "הליברלים", מפ"ם ו"העבודה" הרי שגם העושר הכלכלי של המפד"ל ממשיך להתקיים – וגם שם הוא הפך ליותר ממלכתי. אבל להבדיל מכול השאר הרי שציבורה של מפלגת המפד"ל לא נעלם רעיונית כגוש אלא נותר בייחודו הרעיוני ורק ה"מוטציות" שיצאו ממפלגה זו בלעו את הציבור הזה. מצביעי "המפלגה הליברלית", שנעלמה בליכוד, כבר אינם איתנו מזמן וייחודה הרעיוני כבר מזמן נמחק והפך לייחודן של כמה מפלגות אחרות. חברי פאגו"י נבלעו רעיונית בתוך אגו"י ומיעוטם גם ב"דגל התורה". הרעיון החרדי – לאומי – סוציאליסטי שלה אבד מזמן. ואילו מפ"ם – של השמאל הציוני, הצטמקה רעיונית גם בתוך קיבוצי "הקיבוץ הארצי" שלה, עד שאלה שהיו חלק מרעיונותיה הסוציאליסטים הרדיקליים – ציוניים הפכו אפילו למיעוט רעיוני בתוך מרצ, שעוד מדברת על "שמאל ציוני". את מקומם של אנשי המרכז והשמאל המתון של מפלגת העבודה כבר מזמן תפסו מפלגות מרכז ושמאל מתחלפות ויציבות יותר מזו של מפלגת העבודה, שבעשור האחרון כבר גססה כמה פעמים ושוקמה לתחייה פוליטית, ושוב כמעט שנעלמה פוליטית. עניין ה"סוציאל דמוקרטיה" של מפלגת העבודה איננו עוד אורח חיים ממשי של ציבור פועלים או ציבור של עצמאיים. הסוציאליזם פשט את הרגל גם בקיבוצים. אבל הדתיות הלאומית – זו שמיוצגת בחבישת כיפות סרוגות ובאורח דתי ליבראלי יותר מהחרדים, עדיין חיה, בועטת ונושמת וגם גדלה דמוגרפית. בתי הכנסת הדתיים – לאומיים רק מתרבים, ההתנחלויות שוקקות בציבור דתי – לאומי, בצבא הדתיים הלאומיים הם דווקא כוח עולה וגם בערים חילוניות נראים לא מעט חובשי כיפות סרוגות. אז למה המפד"ל בכול זאת פשטה את הרגל פוליטית ואלקטוראלית?

פתרון חידת היעלמותה של המפד"ל ההיסטורית – על גלגולה ה"פרסומי" ששמו "הבית היהודי", נעוץ כבר ביום היווסדה, בראשית המאה העשרים. באותם ימים ויתרו רבניה וראשייה – הרבנים ריינס, בר-אילן וקוק, על היותם קשורים בלעדית לבסיס הדתי – תורתי בלבד והעניקו לעניינים ה"לאומיים" - החילוניים כמעט את אותו משקל השקפתי שהעניקו לרעיונות הדתיים. ההכלאה הזו – בין דתיות לחילוניות, גם פרמה לא מעט משמירת המצוות הקשיחה, בהיותה מנת חלקו של הציבור התורתי המזרח והמרכז אירופי טרום קימת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". לימים אומנם הציבור הדתי לאומי יגדל ויפרח אבל גם יפנים כי כדי להתקיים כציבור דתי – לאומי הוא איננו זקוק בכול תנאי למפלגה דתית דווקא. להבדיל, הרי שאצל היהדות החרדית הדת עומדת לא רק במרכז ההוויה הקיומית של הציבור החרדי אלא שהיא הקיום היחיד שלה, ומול משטר חילוני בארץ ישראל הרי שעל-פי הגישה החרדית הקלאסית תמיד המסגרות הפוליטיות של החרדים תהיינה חרדיות בלבד. בימי כהונתו של ח"כ אורי אורבך המנוח – כח"כ ושר של "הבית היהודי", הוא פלט פעם כי "הדת היא דבר מרכזי חשוב אבל יש גם דברים אחרים". ה"דברים האחרים" הללו הם לאומיות, ספורט, התיאטרון ועוד מיני "דברים אחרים". לעומת זאת ההשקפה החרדית מעמידה את הדת לא רק במרכז אלא באופן בלעדי ואבסולוטי וכול מה שמתרחש מסביב נובע ממנה. זהו ההבדל בין ההשקפה הדתית – לאומית של תנועות "המזרחי" לבין בסיס האם החרדי, ממנו התנתקו אנשי "המזרחי" לפני למעלה ממאה שנה. ההבדל הזה הביא לימים לכך שהציבור הדתי לאומי חשב שאפשר להמשיך להיות דתי לאומי בלי מסגרת מפלגתית מחייבת משלו. מהקמת המדינה – בשנת 1948, ועד שנת 1981 הצליחה איכשהו "המפלגה הדתית לאומית" – תחילה כפדרציה של שתי "המזרחיות" ואח"כ כמפלגה מאוחדת, להיות מאוחדת בעניין היותה הכתובת הכמעט בלעדית לכול חובש כיפה סרוגה ולכול מי שהגדיר את עצמו כ"דתי לאומי". בימים שהשמאל שלט במדינה ואילו החרדים הסתגרו במפלגות שלהם הבין הציסבור הדתי לאומי כי המסגרת שלו היא שני חלקי "המזרחי" – ולימים המפד"ל המאוחדת. גם העולם החילוני – כולל הימין של "חרות", ולימים של גח"ל ותחילת ימי הליכוד, לא שאפו לנגוס בהוויה הדתית – לאומית, שתמיד הייתה שייכת למפד"ל. אבל תהליכים חדשים – דווקא שהחלו בתוך המפד"ל, הולידו מציאות אחרת, עד שהמפד"ל ו"הבית היהודי" לא היו כבר רלוונטים להמשך פריחתה וקיומה של היהדות הדתית – לאומית.

בשנת 1948 מונתה "מועצת המדינה הזמנית" בה היו חברים 37 חברים ומתוכם לתנועות "המזרחי" היו חמישה נציגים – שלושה ל"מזרחי" ושניים ל"הפועל המזרחי". הם היו בהנהלת המדינה יחד עם מפא"י ההיסטורית. למרות שהיה ברור כי הכוח של "הפועל המזרחי גדול פי כמה הרי שהשלטון העניק ל"מזרחי" יתרון של נציג אחד, אולי מסיבות היסטוריות. אבל שנה אח"כ – בבחירות לפרלמנט הראשון, כבר היו הדברים שונים והפוכים לגמרי. או – אז, בשנת 1949, הוקמה "החזית הדתית" שאליה חברו שתי מפלגות "המזרחי", לצד שתי המפלגות החרדיות. "הפועל המזרחי" – המפלגה הצעירה יותר מבין מפלגות "המזרחי", הייתה גדולה בהרבה מאחותה הבכירה לא מעט בזכות מנגנון העובדים ומערכת "הקיבוץ הדתי" שהיו מאחריה, בימים שגם מפלגות דתיות, ואף חרדיות (פאגו"י למשל) הושפעו מהלך הרוח הסוציאליסטי של אותם זמנים, שהגיע מרוסיה ומפולין, שם צמח הישוב הציוני שהיגר לארץ ישראל. במסגרת "החזית הדתית" – שזכתה לשישה עשר מנדאטים בבחירות הראשונות (מתוך מאה ועשרים ח"כים), הרי שלמפלגות "המזרחי" היו 11 מנדטים כשל"הפועל המזרחי" היו 9 ול"מזרחי" היו רק שניים. בשנת 1951 - שנתיים אח"כ, נערכו בחירות חדשות, לפרלמנט השני, ואז כבר פורקה "החזית הדתית" וגם מפלגות "המזרחי" רצו בנפרד. "הפועל המזרחי" קיבלה שמונה מנדטים ואילו "המזרחי" רק שניים. בבחירות לפרלמנט השלישי – בשנת 1955, רצו שתי מפלגות "המזרחי" יחדיו תחת הכותרת של "חזית דתית לאומית" כשיחד הן הכניסו 11 מנדטים (9 ל"הפועל המזרחי" ו-2 ל"מזרחי") אך הן היו עדיין היו בבחינת מפלגות עצמאיות, כל אחת בנפרד. בשנת 1958 התאחדו פלגי "המזרחי" ואז הוקמה המפד"ל ("המפלגה הדתית – לאומית"). בשנת 1959 – בבחירות לפרלמנט הרביעי, כבר התמודדה מפלגת המפד"ל המאוחדת, שקיבלה את מספר המנדטים הגבוה ביותר שלה, 12 במספר, שיא שחזר על עצמו אך לא נשבר. מאז – ולאורך 22 שנה לערך הייתה המפד"ל לשותף העיקרי של מפא"י ההיסטורית (ולימים המער"ך) בהנהגת המדינה, עם כוח שנע בין 10 ל-12 מנדטים, עד לבחירות 1981. אבל לאחר מלחמת ששת הימים – ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, החלו לנשוב ביהדות הדתית – לאומית רוחות פוליטיות חדשות, שלמעשה יצרו את ה"מוטציות" הפוליטית לימין – אך גם לשמאל, שלימים פילגו את הכוח הדתי לאומי, לא רק בינו לבין עצמו, אלא התנודותו לכיוון חיבורים עם גורמים חילוניים, על-רקע העדפת "העניין הלאומי" על פני הבסיס הדתי.

בשנת 1974 קמה תנועת "גוש אמונים", תנועת דתית – לאומית שמשכה ימינה. עד אז המפד"ל הייתה מפלגה דתית עם השקפות מרכז לא קיצוניות. אנשי "גוש אמונים" דגלו בישוב ב השטחים שנכבשו אחרי מלחמת 1967, על חשבון הורדת הדמוגרפיה הערבית באותם שטחים כבושים, במיוחד במחוזות יהודה ושומרון, אך גם ברצועת עזה, "בפתחת רפיח", במדבר סיני, ואף ברמת הגולן. לראשונה קמה תנועה דתית – לאומית מחוץ למפלגה ולמנגנונה, והיא הייתה מורכבת מרבנים צעירים שלא היו חלק ממנגנון המפלגה הישן והממושמע. בין ראשי התנועה הללו נמנו הרב משה לווינגר, חנן פורת, הרב מנחם פרומן, הרב יואל בן נון, מנחם פליקס, דניאלה וויס, בני קצובר, גרשון שפט, אורי אליצור והח"כים הצעירים זבולון המר ויהודה בן מאיר. הם היו המשך לאלה שלאחר הפסח במלון "פארק" בחברון – בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים, התנחלו בקריית ארבע וביקשו בעלות על חברון. החבורה הזו החלה בבניית התנחלויות לא מורשות והעמידה את המפד"ל בבעיה עם אנשי שלטון המער"ך, לו הייתה המפד"ל מחויבת קואליציונית. סיעת "הצעירים" במפד"ל (המר ובן מאיר) הפכה לאופוזיציה לראשי המפד"ל המתונים בפרט ולקואליציה עם המער"ך בכלל. המנהיגים הצעירים הללו, שהקימו את "גוש אמונים", היו לימים גם אלה שיפרשו – יחזרו, ושוב יפרשו מהמפד"ל לטובת חיבורים עם הימין החילוני הקיצוני כמו "התחייה" ו"מולדת". לימים חזרו המר (שאף כיהן כיו"ר המפד"ל) ובן מאיר (סיים כחבר מפלגת העבודה!...) מדעותיהם הקיצוניות, בדומה ליואל בן נון ולמנחם פרומן, אבל את מה שהם זרעו כבר לא ניתן היה לעקור. במפד"ל החלו להבין שנגמרו הימים שבהם עמדות רעיוניות ופעולות פוליטיות נקבעו בתוך מוסדות המפלגה בלבד. את הכוח הרוחני וההשקפתי להרמת נס המרד היותר לאומני מאשר דתי נתן – באותם ימים, ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב אברהם יצחק קוק, שהיה בעצם המאור הציוני – דתי החזק ביותר עד שנת 1932, עת נדרש לישיבה של מעלה. הלחץ – לאקטיביות של "כיבוש הקרקע" מחדש, והפעם בשטחי הכיבוש של 1967, הביא גם מנהיגים מרכזיים ושקולים במפד"ל, כיוסף בורג למשל, לחוש כי יש לפנות ימינה מ"הברית ההיסטורית" עם תנועת העבודה ועם "הליבראלים העצמאיים". לא לחינם פרשה המפד"ל – בשנת 1976, מממשלת רבין הראשונה, ולאו-דווקא בשל אותו תירוץ שמצאה - כניסת מטוסים לישראל בעצומה של שבת קודש. הבחירות שהוקדמו למרס 1977 מצאו למחרתן את המפד"ל – שהייתה עד אז מפלגת מרכז, בברית חדשה, עם הליכוד הרויזיוניסטי, שמננו הסתייגה שנים רבות וארוכות.

בחירות 1977 הביאו עימם מהפך במדינה, אך גם במפד"ל. המפד"ל הפכה לשוליה החדשה, והפעם של הליכוד, שכבש בסערה ולראשונה את השלטון בישראל. למעשה כבר הייתה זו תחילת סופה הפוליטי של המפד"ל, עד להיעלמותה מהפרלמנט הישראלי, עוד לפני בחירות 2021. בארבעים ושלוש השנים הללו עברה המפד"ל תהליכים פוליטיים שהפרידו לבסוף בין הציבור הדתי – לאומי לעיקרון ההצמדות שלו למפלגה פוליטית ודתית בלבד, רק מתוך עקרונותיו דתיים. הכל החל דווקא ברעם אדיר ובשמחה גלויה. גם יוסף בורג – המנהיג הבלתי מעורער שלה, הסב פניו ימינה ולכיוון הלאומני, לא מעט כדי לא לאבד את השליטה במפלגתו, מול הכוחות הלאומנים העולים. בבחירות 1977 חזרה שוב המפד"ל לזכות ב-12 מנדטים ובתיקי ממשלה מרכזיים. אבל דווקא מנחם בגין – ראש הממשלה החדש מטעם הליכוד, הצליח להעניק למפד"ל מעין "חיבוק דב", שממנו החלה נסיגת בוחרים חובשי כיפות סרוגות למתלעות המפלגה החילונית שבשלטון, לימין של הליכוד, שבגין צייר אותו כ"מסורתי – יהודי", ולא עוד כציוני – רויזיוניסטי. על-רקע אותם ימים – שהלאומנות גאתה על פני היהדות במפד"ל, נאלצו עסקני המפלגה הוותיקים, ובראשם ד"ר יוסף בורג, לבלוע "צפרדע" קיצונית נוספת. הרב צבי יהודה קוק – הרב המוביל דאז בציונות הדתית, שהיה גם נץ בכוון הלאומני והטריטוריאליסטי, לא הסתפק בשני העסקנים הימניים יותר דאז, זבולון המר ויהודה בן מאיר- כסמניו הימניים, אלא שכפה דמות תורתית וימנית גם יחד, בשם הרב חיים דרוקמן. הרב קוק ידע היטב שדעת עסקנים דתיים יכולה להשתנות בפוליטיקה ובלחצי החוץ ולכן הא דרש איש תורה ורב שיהיה חלק משורשי המקורות ההשקפתיים בעניין רדיקליותו הימנית. ואמנם לימים הוכח מה ההבדל בין הרב חיים דרוקמן להמר ובן מאיר, שנסוגו מניציותם לעמדות פשרניות בנושא ארץ ישראל. הרב חיים דרוקמן היה אחד מ-12 ח"כי המפד"ל שחברו לממשלת בגין. משנת 1977 ועד 1981 אירע עוד אירוע שלימים הייתה לו השפעה ישירה על תחילת אי-נאמנותם של פוליטיקאים ומצביעים דתיים לאומיים למפלגתם ההיסטורית. זה היה חוזה השלום עם מצרים. ההחלטה לפנות את "פתחת רפיח" ולהרוס את העיר ימית החלו להקרין גם חששות על עתיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון בעיקר, ואף על עתיד רמת הגולן. החלק הלאומני – דתי במפד"ל ובקרב הציונות הדתית תפח והוא כבר לא היה יכול להסכים לפשרות עתידיות על שטחי ארץ ישראל גם אם מפלגתו הייצוגית תהיה חלק מהן, כפי שהייתה חלק מהסכם השלום עם מצרים. מהעבר השני הליכוד כבר לא הייתה עוד מפלגת העבודה האנטי דתית ושינתה את פנייה בעקבות מנהיגותו החדשה של בגין – שהכניס לקואליציה שלו גם את החרדים, שמאז 1953 לא היו חלק משום קואליציה. לליכוד הצטרפו יותר ויותר יהודים מסורתיים ואילו הרויזיוניזם הדוגמטי והאנטי דתי לא שלט בה יותר. הדבר פתח צוהר לחובשי כיפות סרוגות רבים – מהציבור הפחות דתי ואדוק (במיוחד ליוצאי עדות המזרח) למצוא בית בליכוד ללא חשש של התנגשות אינטרסים אנטי דתית. דוד לוי, משה קצב, עובדיה עלי, משה ניסים, מאיר כהן אבידוב ואחרים היו כוח עולה של יוצאי עדות המזרח ושומרי שבת שהליכוד הציג בקדמת מנהיגותו.

ואמנם בחירות 1981 הולידו את הבריחה הגדולה של מצביעי הציונות הדתית לעבר מפלגות אחרות – שכבר היו בבחינת אינטגרציה עם החילוניים, על בסיס שאיננו דתי דווקא. מתוך 12 המנדטים של 1977 נותרו למפד"ל – שלאחר בחירות 1981, רק שישה מנדטים. המפלגה הדתית – לאומית האולטימטיבית איבדה מחצית מכוחה בבחירות 1981! שתי מפלגות שקמו בשנת 1981 גזלו לה בעיקר את קולותיה ההיסטוריים. הראשונה הייתה מפלגת תמ"י – שהייתה בשר מבשרה של הציונות הדתית. שר הדתות לשעבר – אהרון אבו חצירה, יצא לדרך חדשה על-רקע טענות הקיפוח של יוצאי עדות המזרח במפד"ל ועל-רקע העמדתו לדין, בטענה כי יוסף בורג, ראש מפלגתו, הוא זה שפתח לו את התיק הפלילי הזה. ה"קש ששבר את גב הגמל" והוביל לפילוג הייתה אי-ההסכמה של ראשי המפד"ל לאשר ברשימתם את מועמדו של אבו חצירה, בן ציון רובין, בין המקומות הריאליים של הרשימה. אבו חצירה הקים את תמ"י ("תנועת מסורת ישראל") ולימד באופן מעשי כי לא רק שאפשר לפלג את המפד"ל אלא שציבור חובשי כיפות יכול להתחבר פוליטית גם לחילוניים כמו אהרון אוזן – שר החקלאות לשעבר ממפלגת העבודה, ולקבוצת אינטלקטואליים מזרחיים מהשמאל בכלל, בשם "ישראל זה אני", בראשות ויקי שירן המנוחה. הציבור הדתי – לאומי נוכח לפתע כי הדבק העדתי והחברתי חזק יותר מן הדבק הדתי, גם אצל חובשי כיפות. תמ"י קיבלה שלושה מנדאטים בבחירות 1981. המפלגה השנייה – שבבחירות 1981 זינבה בגלוי נגד האיחוד ההיסטורי – פוליטי של הציונות הדתית, הייתה מפלגת "התחייה". בתחילת התהוותה היא הייתה מפלגה ימנית חילונית שקמה כבר בשנת 1979 עקב הסכם השלום עם מצרים, שהוליד אח"כ את החזרת "פתחת רפיח" למצרים, ורמזה על עתיד יו"ש בהסכמים עתידיים עם ירדן והפלשתינים. שני ח"כ הליכוד – גאולה כהן (מתנועת "החרות" שבגח"ל שבליכוד) ומשה שמיר (מנאמני "ארץ ישראל השלימה" שבחטיבת לע"ם) פרשו מסיעת הליכוד והקימו את "התחייה". כבר בשלב הקמתה – בסקטור החילוני, נשברו המחיצות. אנשי "חרות" לשעבר, ורויזיוניסטים בנשמתם, ובראשם ח"כ גאולה כהן ממחתרת הלח"י לשעבר, הקימו את "התחייה" לצד יריביהם מתמול שלשלום, מתנועת העבודה. כבר לאחר מלחמת 1967 – משנכבשו יהודה, שומרון, חבל עזה, מדבר סיני ורמת הגולן, הוקמה תנועת "ארץ ישראל השלימה" שאיגדה בתוכה את אנשי תנועת העבודה, בטענה שישוב השטחים הכבושים החדשים הם בעצמם המשך מסורת של תנועת העבודה מימי "חומה ומגדל", ואף התקיים אז חוג אקטיביסטי בתנועת העבודה ששמו היה "חוג עין וורד". בין ראשי התנועה הזו עמדו הסופר נמשה שמיר – איש מפ"ם לשעבר, וצבי שילוח, איש מזכירות מפא"י לשעבר. כשהוקמה "התחייה" התחברו אותם אנשי ימין לשעבר מ"חרות" לאנשי השמאל לשעבר מ"נאמני ארץ ישראל השלימה", כפי שכבר אירע בהקמת "הרשימה הממלכתית" לאחר מות בן-גוריון, כשאנשי הרשימה הזו – של בן-גוריון, חברו לאנשי "המרכז העצמאי" הרויזיוניסטים, שפרשו מ"המרכז החופשי", ונכנסו עימם לחטיבת לע"מ בליכוד. אבל הפעם בנו את "התחייה" כתנועה עצמאית מהליכוד ומתנועת העבודה גם יחד. ואז – בבחירות 1981 ממש, חברה הצלע השלישית שהייתה שותפה למפלגת "התחייה": הצלע הדתית – לאומית. חנן פורת – מראשי מקימי "גוש אמונים", הרב וולדמן, דניאלה וויס, גרשון שפט ובני קצובר, כולם מאנשי הציונות הדתית, הצטרפו ל"התחייה" והוכיחו כי הקשר הלאומי והטריטוריאלי חזק יותר אצלם מאחדותם הדתית עם מפלגת האם שלהם, עם המפד"ל. גם "התחייה" זכתה בשלושה מנדטים בבחירות הללו, כשחנן פורת הוא המנדט הדתי שלה. יש לציין שבבחירות 1981 נעו גם לא מעט מחובשי הכיפות הסרוגות והצביעו ישירות לליכוד. משבר 1981 הייתה תחילת ההידרדרות של המפד"ל, והיא המשיכה גם למערכות הבחירות הבאות – במשך ארבעה עשורים אח"כ. המשבר עם המצביעים הספרדים לצד בריחת הכיפות הסרוגות לכיוון הלאומנות על חשבון ההתרכזות רק בדת, היו בעצם שתי הצרות שהביאו ארבעה עשורים אח"כ להיעלמותה של המפד"ל.

כבר בשנת 1984 ניחתה על המפד"ל "מכה ספרדית" נוספת. למרות שתמ"י נפלה בבחירות 1984 למנדט בודד ואח"כ נעלמה בבטן הליכוד הרי שהקולות הללו לא חזרו למפד"ל אלא המשיכו לליכוד – על כיפותיהן הסרוגות, ומנגד קולות ספרדים דתיים נוספים נפלו מהאלקטוראל של המפד"ל. בשנת 1984 קמה ש"ס – היא הייתה בבחינת סיפור חדש וחוזר של תמ"י אבל בנוסח החרדי. בני עדות המזרח החרדים הקימו מפלגה עצמאית מ"אגודת ישראל", שעד אז הייתה הכתובת של החרדים המזרחיים. הרב שך – הרב המנהיג של המחנה הליטאי – אשכנזי, עמד מאחורי ההקמה הזו ופילג את "אגודת ישראל". לצד קולותיהם של חרדים מזרחיים וחרדים ליטאים קיבלה ש"ס גם קולות רבים שהיו הקולות המזרחיים שברחו מהמפד"ל לתמ"י בשנת 1981, עם קולות של מזרחיים רבים שנטשו את המפד"ל גם בשנת 1984. במקביל "התחייה" התאחדה עם "צומת" של הרמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן, וזכתה לחמישה מנדטים. הקבוצה הדתית – לאומית ב"התחייה" רק גדלה. את המכה הפוליטית השלישית, של בחירות 1984, חטפה המפד"ל ממי שהוצנח אליה כח"כ בשנת 1977 ע"י הרב צבי יהודה קוק, ולאחר מות הרב קוק (1982) הפך המוצנח לעצמאי. היה זה הרב חיים דרוקמן שהקים אף הוא מפלגה ימנית של דתיים סרוגים בשם "מורשה", יחד עם מפלגת פאגו"י החרדית. השתיים קיבלו ב-1984 שני מנדטים אך ב-1986 התפרקה המפלגה הזו והרב דרוקמן חבר שוב למפד"ל, שבשנת 1984 ירדה לשפל מנדטים נוסף, של ארבעה בלבד. לימים יהפכו המגמות הללו – של נשירת מזרחיים חובשי כיפות סרוגות לליכוד ולש"ס, ונשירת בני הכיפות הסרוגות הלאומניות ללוויני הימין הסרוגים, שמעבר לליכוד, לתופעה קבועה עד להיעלמותה של המפד"ל. בתחילה "התחייה" הייתה הכתובת של לוויני הסרוגים מימין, ולאחר נפילתה, בשנת 1992, הפכו "האיחוד הלאומי", "מולדת", ימינה" ולבסוף אף "עוצמה יהודית" הכהניסטית לשואבי הכיפות הסרוגות הללו, מבאר הציונות הדתית. לקראת סוף שנות השמונים של המאה העשרים נגדע עוד אבר פוליטי מהמפד"ל ההיסטורית בדמות מפלגת "מימד". זו הייתה ריאקציה הפוכה לסרוגים הימניים. אלה היו חובשי כיפות סרוגות, שמצעם המדיני היה יוני, משהו בין העבודה למרצ. את המפלגה הזו הקימו הרבנים יהודה עמיטל ומיכאל מלכיור. בשנת 1988 לא נכנסה המפלגה הזו לפרלמנט הישראלי אבל גם היא גנבה קולות רבים מהמפד"ל. בין 1999 ל-2009 הפכה "מימד" לחטיבה במפלגת העבודה ומלכיור אף שימש כ"שר התפוצות". בין 1999 ל-2001, בממשלתו הקצרה של אהוד ברק.

בין 1988 ל-1966 דשדשה המפד"ל עם שישה מנדטים בלבד. למרות שחנן פורת והרב חיים דרוקמן חזרו אליה משנת 1988 הרי שהעובדה הזו לא בסייעה לה אלקטוראלית. רבים מהסרוגים החדשים המשיכו להצביע לש"ס, לליכוד, ל"התחייה", ל"מימד" ואפילו ל"מולדת" שקמה ע"י האלוף במיל. רחבעם זאבי החילוני (בשנת 1992 קיבלה "מולדת" שלושה מנדטים ושניים משלושת ח"כיה היו חובשי כיפות, ובראשם ראש ישיבת "נחלים", הרב יוסף באגד). בשנת 1996 הייתה הארה מסוימת כאשר המפד"ל קיבלה תשעה מנדטים אך בעיקר בגלל שבבחירות הללו אפשר היה להצביע בשני פתקים – אחד למפלגה והשני לראשות הממשלה, אך משנת 1999 שוב נפלה המפד"ל והפעם לחמישה מנדטים בלבד. לא במקרה באה נפילת 1999, למרות שגם אז הצביעו בשני פתקים. שוב קמה אז מפלגה מתחרה של כיפות סרוגות לאומניות – שאף הם דמו ל"התחייה", בהתחברם לחילוניים, אך הפעם היחס היה בין שווה לרוב דתי – לאומי במפלגה החדשה. חנן פורת פנה שוב לכיוון הזה ועימו פנו אנשי מפד"ל לשעבר כצבי הנדל, בני אלון ואורי אריאל, לצד תנועת "מולדת" של רחבעם זאבי. באותם ימים כבר גדלה אוכלוסיית המתנחלים הדתיים ביו"ש, והללו הצביעו ברובם למפלגה הזו ששמה היה מפלגת "האחוד הלאומי", משום הזהות היותר לאומנית רדיקלית שלה. בשמנת 2003 קבלה המפד"ל שישה מנדטים אך ה"איחוד הלאומי" קיבל כבר שבעה מנדטים, כשהוא כולל גם חילוניים ממפלגות "מולדת" ו"ישראל בתנו" של ליברמן. בשנת 2006 נעשה ניסיון חדש לאחד את כל הסרוגים ורשימה משותפת של המפד"ל וה"איחוד הלאומי" קיבלה תשעה מנדטים אך למפד"ל היו בה רק שלושה מנדטים. כך הפכה מפלגת "האחוד הלאומי" – על שותפיה החילוניים, למפלגה הגדולה בציונות הדתית, על חשבון המפד"ל. בשנת 2009 נחלה המפד"ל את המכה הגדולה ביותר שלה – למרות שבשנת 2008 החליפה את שמה ל"בית היהודי", כדי שיחזרו אליה בוחריה הסרוגים. "הבית היהודי" קיבל רק שלושה מנדטים ואילו "האיחוד הלאומי" קיבל שוב יותר ממנה - ארבעה מנדטים. בשנת 2013 נראה היה ש"הבית היהודי" חוזר לימייה הגדולים של המפד"ל אבל עד מהרה הסתבר כי ניסיון התקומה היה מלאכותי בלבד.

ח"כ אורי אורבך המנוח הביא ל"בית היהודי" – ערב בחירות 2013, את נפתלי בנט, שהחל זמן מועט קודם לכן לחבוש כיפה קטנטנה, ועימו הגיעה מועמדת חילונית בשם איילת שקד. השניים היו בעבר מאנשיו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו, בתוך הליכוד. גם "האיחוד הלאומי" הצטרף לברית הזו. אבל "השידוך" הזה כבר צלע מתחילתו. בנט ניסה יותר ויותר לשריין ברשימתו יחילוניים. ינוון מגל – עיתונאי חילוני, צורף לרשימה של משורייני בנט ואו - טו - טו עמד גם שחקן כדורגל חילוני בשם אלי אוחנה להיכנס לרשימתו של בנט אבל מחאת הדתיים של "הבית היהודי" ושל "האיחוד הלאומי" גרמה לאוחנה לוותר בעצמו על הרעיון. למרות הכל קיבלה הרשימה 12 מנדטים ובציונות הדתית החלו להיזכר בימים עברו. שנתיים אח"כ כבר ירדו המנדטים – בבחירות 2015, של "הבית היהודי" המורחב, לשמונה בלבד. לקראת המועד הראשון של בחירות 2019 ניתקו בנט ושקד מ"הבית היהודי" ואף נותרו מחוץ לפרלמנט. "הבית היהודי" עם "האיחוד הלאומי" ועם "עוצמה לישראל הכהניסטית קיבלו רק חמישה מנדטים. וזה היה גם סיפור חדש מעורר חמלה עד לאן הידרדרה הציונות הדתית.

כבר לפני בחירות 2019 הראשונות טען נתניהו כי רוב הציונות הדתית בכלל נמצאת בתוך מצביעי הליכוד והוא גם סימן כמה משרי וח"כי הליכוד חובשי הכיפות ככאלה, כמו אדלשטיין, חוטובלי, אלקין ואחרים. קשה לומר שנתניהו שגה בטיעוניו. והנה – במצב הזה, כאשר רוב הציונות הדתית בכלל איננה מצביעה עוד למפלגותיה, פנו "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" לקבלת עזרה ממקור פחות צפוי – מהכהניסטים. בשנת 1988 הוצאה תנועת "כך" של מאיר כהנא מחוץ לחוק. הליכוד – והמפד"ל לצידו, היו אלה שיזמו את ההוצאה הזו. עד לבחירות 2019 היו הכנהניסטים מוקצים מחמת מיאוס בציונות הדתית, כשהאחרונים בכלל טוענים שהכהניזם נע בין הליכוד לחרדים הזויים. כניסתו של ח"כ מיכאל בן ארי לפרלמנט של 2009, ברשימת "האיחוד הלאומי", החזירה מעט מהלגיטימציה לכהניסטים, לאחר שבן ארי התגאה שוב ושוב בהיותו תלמידו של כהנא. למרות כל זאת הרי שבבחירות 2013 הצטרף אומנם "האיחוד הלאומי, לרשימת בנט המאוחדת אבל בן ארי ואריה אלדד (שניים מח"כי "האיחוד הלאומי") נדחו מרשימת האיחוד הגדולה של הציונות הדתית בשל החשד ב"כהניזם". הללו הקימו עם שאר הכהניסטים (ברוך מרזל, בני גופשטיין ואיתמר בן-גביר) את רשימת "עוצמה לישראל" אך לא עברו את אחוז החסימה. גם בשנת 2015 לא הוכרו הכהניסטים כחלק מ"הבית היהודי" המורחב של בנט והם רצו שוב ברשימת "עוצמה לישראל", והפעם בראשות יו"ר ש"ס המודח, אלי ישי, אך גם הפעם הם נשארו בחוץ. נסיגתו של בנט מ"הבית היהודי" המורחב הביאה לכך שהללו צרפו אליהם את המוקצים מחמת מיאוס של יום האתמול – את הכהניסטים, וביחד עימם הם קיבלו חמישה מנדאטים, כאשר מיכאל בן ארי נפסל ע"י בית המשפט מרשימת "הציונות הדתית" של "הבית היהודי" והאיחוד הלאומי", עוד לפני המועד הראשון של בחירות 2019. אח"כ נפסלו גם ברוך מרזל ובני גופשטיין ואילו איתמר בן-גביר נותר הלא פסול היחידי מבין ראשי הכהניסטים. במועד השני חזר בנט ואיחד את "הבית היהודי" המורחב תחת מנהיגותו ותחת השם "ימינה", ואילו "עוצמה לישראל" נשארה שוב בחוץ, תרתי משמע. "ימינה" קיבלה שבעה מנדטים אבל "הבית היהודי" נדחק הצידה באיחוד הלה, כש"ימינה" המקורית של בנט ו"האיחוד הלאומי" של בצלאל סמוטרי'ץ מפילים מה שעוד נשאר מהמפד"ל ההיסטורית. גם בבחירות מועד ג' נותרו הכהניסטים מחוץ לרשימת "ימינה, ואילו "ימינה" זכתה בשישה מנדאטים, כשהרב פרץ – מ"הבית היהודי" ההיסטורי, נותר הנציג היחיד בח"כים הללו שמקורותיו מהמפד"ל ההיסטורית. ניתוקו של בנט שוב מהציונות הדתית – לקראת בחירות 2021, והפיכת רשימתו "ימינה" לרשימה חילונית עם מעט דתיים, שוב הותירה את הציונות הדתית בצרות. לראשות "הבית היהודי" נבחרה חגית משה אבל רוב חברי המפלגה פרשו והצטרפו ל"ימינה" של בנטו או ל"איחוד הלאומי" של סמוטרי'ץ, ואילו מנגד הוכח כי "עוצמה יהודית" הכהניסטית היא בעלת כוח אלקטוראלי משמעותי, וכך הותירו סמוטרי'ץ מ"האיחוד הלאומי" ועימו הכהניסטים את "הבית היהודי" ללא נציג ברשימת "הציונות הדתית", אותה הקימו שוב ללא בנט. הרב חיים דרוקמן קרא אומנם למצביעי "הבית היהודי" להצביע לרשימת "הציונות הדתית" אבל כל זאת ללא שום נציגות ל"בית היהודי", שנפח את נשמתו הפוליטית.

מבחירות 2019 ואילך הסתבר כי לאור נפילת מחיצות האיחוד בציונות הדתית הרי שחלק מבני הציונות הדתית פנו גם למפלגות שמאל ומרכז כ"יש עתיד" ו"כחול לבן", כשארבע מח"כיות "כחול לבן" היו בעצם שייכות לציונות הדתית, על אגפה הליבראלי והשמאלי. אז אייך אמר אורי אורבך ?..: "הדת היא דבר חשוב אבל זה לא הכול, יש גם דברים אחרים". על מזבח הרעיון הזה נפלה שדודה מפלגת המפד"ל שגם הסבת שמה ל"בית היהודי" לא עזר לה בניסיון ההחייאה שלה.