ללא צִפִּיָה וללא המתנה, בתי הרתה, וקצת פחות משנה אחרי החתונה, הזעיקה אותי, שאבוא מיד לבית החולים, ואהיה לידה בלידה, יחד עם בעלה השותף המלא למלאכת הבריאה.
ערב פסח, את ההכנות לליל הסדר, אני נוטשת, ורצה לבית החולים נרגשת, לראות איך מתקדמים העניינים. לידה ראשונה, חוויה חדשה, שתשעה חודשים, היא מחכה לראות את פרייה. בעוד שעות אחדות ישתנו חייה. השתים יפרדו, יחתכו את חבל הטבור, והיא תהפוך לאמא, והחיים יזרמו קדימה. ואני מתפללת שהכול יעבר בשלום. ובתוכי סערה רוחשת, את שלומה ואת שלום העוברית, אני מבקשת.
נרגשת הגעתי לבית החולים, הדביקו לי על דש הבגד, את המספר "עשר". לא הייתי בוחרת מספר אחר. זהו מספר החדר, שבו בתי שוכבת. בעלה נרגש מתלוצץ, לא יודע מה לומר, ולה אין חשק להקשיב לשום דבר בשעה הגורלית. המתח עולה, כי למרות הזירוז בפיטוצין, הלידה לא זזה. ואחרי שהזריקו לה אפידורל, הסתבר שהלידה הסתבכה, ולא ידענו מה ייפול בגורל. העוברית בלעה מי שפיר (מים מקוניאליים), הדופק שלה ירד, והיא תקועה ולא מתקדמת וזזה. הרופא החליט, אין מנוס מניתוח קיסרי, כי כל דקה יקרה להצלת המצב. מיד הסירו מציפורני היולדת את הלק, וטסו אתה לחדר הניתוח. מקווים ומייחלים שהכול ילך חלק!!!
בחדר ההמתנה, הדאגה הייתה רבה, ישבתי עם חתני, שנינו רועדים מפחד ומדאגה. דואגת שמא הכל עלול להתהפך, חוששת שמשהו עלול יסתבך... כעבור זמן מה קראו לבעלה, שיבוא יראה את הילדה, שבניתוח קיסרי נולדה.
אחרי רגעים ארוכים הוא יצא עם עריסה, שבה שכבה תינוקת מתוקה. דאגתי, השלום לבתי? איך היא עברה את הניתוח הקיסרי? ומה עם התינוקת שבלעה מים מקוניאליים? האם היא יצאה מכלל סכנה? לא מיהרתי לשמוח. קודם רציתי לראות שהכול יותר בטוח. האחות הבטיחה, שאין לי מה לדאוג, שהכול בשליטה. שעת מאוחרת, אחר חצות, האחות הורתה לנו ללכת והבטיחה שהם יטפלו ביולדת. היה לה קר, היא מזיזה ידיים ורגלים, היא בהכרה, ואני צריכה להסיר מלבי דאגה. לא התקשרתי להעיר איש, להודיע שנולדה לי נכדה, ועברנו חויה לא קלה. אין לי כוח לדבר ולשתף, אחכה לבוקר, כשהכול יתבהר...
בבוקר קמתי מוקדם, נסעתי לבית החולים. ראיתי את בתי - האם ואת התינוקת גם כן. הסכנה חלפה, לתינוקת שאבו את המים המקוניאליים שחדרו לה לריאות, והיא נושמת בכוחות עצמה והיא בריאה לכל הדעות. מאפגר חמש טפסה לאפגר עשר והכל בסדר. לבתי יש בת בכורה, ולי נכדה ראשונה, אחרי שלושה נכדים בנים, שנולדו משני הבנים.
ערב פסח לפני כשתים עשרה שנים, למרות הדאגה, הייתי בעננים. כמה טוב, מעתה הוורוד, בחיינו ישלוט...
כמו שחלמתי על בת, כדי לעשות תיקון לילדה שבי, שגדלה עם כל כך מעט, ולגדל את בתי, כמו שרציתי לגדול, בתנאים משופרים, בחום ובלי שום מחסור, כך שמחתי, שנולדה לי נכדה, כדי להשלים ולעשות את מה שלא הספקתי לעשות עם בתי, שכתינוקת לא אכלה, והדאגה לחייה עמעמה את הזוהר, שליווה את גידולה, שהיה רווי בחרדה ולקח זמן עד שהתחלנו ליהנות ממנה. חשוב שהנכדה תאכל יפה, ושלא אצטרך לעבור שוב, את מה שעברתי עם בתי. רק כעת אני יודעת, שגם אם היא תאכל מעט, היא תגדל...
הרגשתי, כאילו אני ילדתי את נכדתי, כאילו היא בתי. תינוקת יפה, מלאה אורה עם עיניים כחולות גדולות, שיער שטני בלונד, ועור לבן ורוד, מה שהיה קשה לראות באולטרא סאונד, כשנכחתי ב"סריקת מערכות" במהלך הבדיקות. מיד כשהוצאה מחדר הניתוח והשכיבו אותה בעריסה, ראיתיה ואורו עיני. הרגשתי אליה חיבור מיוחד, נכנסה לי ללב, וידעתי שמשהו מיוחד קורה לי עם הנכדה הזו, שנולדה לי מבתי, שהצליחה בקלות להרות, וזכתה ללדת תינוקת בריאה מושלמת ומיוחדת במינה.
עוד ברחם אמה, נקראה העוברית - רונה. כשכתבתי את השם לראשונה, הוא נראה כמו חנה. ראיתי איך השמות חנה ורונה נראים כמעט זהים, אותיות כמעט חופפות, אם מצמידים את הר' לו'. קלטתי שרז טמון בדמיון באותיות, שנכתבות באותה כמות דיו. היה בזה איזה גילוי, שאיש לא חשב על זה קודם, וזה היה מרגש מאוד. איך בלי להתכוון, משהו ממני יש בה, השם שלי נמצא בשמה. לא ידעתי לפענח את הקוד וזה היה תמוה מאוד...
ליוויתי אותה קרוב קרוב בינקותה ובילדותה, נהניתי מכל צעד בהתפתחותה, נשמתי את פריחתה, והיא ממשיכה להיות חלק ממני. היום אני מלווה בגיל ובשמחה את ראשית התבגרותה, והקשר בינינו מלבב ומלבלב והוא חזק ומיוחד והולך ומתהדק. מדהים איך נוצר מין קשר שכזה בין סבתא לנכדתהּ ובין נכדה לסבתהּ. על מה זכיתי בגמול הגדול?!
מהרגע שהיא נולדה, לפני כל ביקור אצל הנכדה - רונה, הייתי מתמלאת רינה ושמחה, ואותו יום נראה יותר מואר. כשהייתה רואה אותי, הייתה נצמדת אלי ולא נתנה לי לזוז ממנה, והחום שעבר בינינו היה נעים ומלטף והאושר של שתינו עוטף ושוטף. רק שלא יתחלף...
מאז החתונה ובזכות הנכדים, הקשר עם בתי הפך ליותר קרוב וליותר מהודק. בניגוד לבנות שיודעות הכל, היא אוותה לשמוע ממני עצות, שלא ניסיתי בהן להרבות. זה הוסיף לי כוח, שהיא נאחזה בי חזק, כי היא הבינה, שהיא יכולה עלי לסמוך. הקרבה הנפשית הפכה לקרבה פיסית - לפני שש שנים, היא עברה עם בעלה בתה ובנה לגור בשכנות אלינו במושב, בבית יותר קטן ופחות מהודר. רונה התחילה ללמוד בכתה א', ודניאל - האח בגנון. בתי עבדה. רונה בצהריים שבה בהסעה אלי. חיכיתי לה בתחנה. יחד חצינו את הכביש בבטחה ונכנסנו הביתה. סחטתי לה מיץ תפוזים בקנקן קטן, ואוכל חם הנחתי לה על השולחן. היא אכלה בתיאבון מנת מזון קטנה, ואמרה לי, תודה סבתא, האוכל שלך טעים מאוד.
אחרי הארוחה, לפעמים אחרי מנוחה, ישבנו יחד להכין שיעורים. היא התקדמה יפה והיה כיף לראות אותה קוראת בצורה מדויקת, ואחר כך היא באה ואותי מחבקת.
כך גם עזרתי לה להתכונן לבחינות. הוצאנו מבחנים מהאינטרנט, עשינו סיכומים, הכתבות וחזרות. לא תמיד הכל הלך על מי מנוחות. לא פעם היו בינינו חילוקי דעות, ולפעמים זה הגיע לכדי דמעות, אך הכל היה בטוּב לב וברצון לזכות ביתר תשומת לב.
ביום שבו אף אחד מנכדיי האחרים לא הגיעו אתה לצהריים, היא שמחה כפליים. היא לא הצליחה להתגבר, על זה שעוד מישהו מקבל יחס כמותה. היא הרגישה שבזה היא מאבדת את הייחוד שלה, והיה קשה לה... אך מה אעשה, כולם נכדיי וכולם אהבו אותי, ואני אותם, והיא רצתה יותר מכולם... ועם זה היה לי קשה...
היא הרגישה שזהו ביתהּ. היה לה מקום קבוע ליד השולחן במטבח, ואף נכד אחר לא הורשה לשבת במקומה, ואם קרה, הייתה קמה מהומה, ודמעות כמים נשפכות, וקנאו בה, והטיחו בי, שאני אוהבת אותה יותר, אחרת מדוע על כסאה היא לא תוותר?! היא לא נכנעה, ואני אנא אני באה?! והם שואלים, מדוע היא מגיעה אלי מדי יום באופן קבוע, ונכד אחר רק פעמיים בשבוע!!! וכך כל נכד חיפש סיבה לבוא אלי, כי למה רק היא, גם הם צריכים להתכונן למבחן, וגם הם רוצים עזרה בחשבון, וגם הם רוצים שיעור באנגלית. כמעט ופתחתי בית ספר פרטי, כי איש לא הסכים שיחד אתו ילמד גם אחיו או בן דודו. הלוואי ותלמידיי ככה היו נלחמים עליי...
הרצון של רונה היה להיות תמיד במקום הראשון. מאז שהיא תינוקת, בארוחות משפחתיות היא לא ויתרה על הזכות לשבת לידי, ועל זה היו מריבות. היו דמעות ואכזבות והטחת האשמות ולצאת מזה נקייה, זו בעיה! כמו שנאמר: "שמור אותי מאוהביי"....
כך נהגנו חמש שנים, עד שסבא חלה והתמסרתי לטפל בו יומם ולילה חודשים רבים, ולא קבלתי אותה אחרי בית הספר, ולא הכנתי לה ארוחת צהריים, ולא הכנתי אתה שיעורים ולא הכנתי אותה למבחנים. למזלה הגדול, אמה יצאה לחל"ת, התמסרה לילדים, עזרה להם בשיעורים, רשמה אותם לחוגים בזום, ונרקם ביניהן קשר חם ומרשים, והיא גְדֵלָה לתפארת, הולכת ומתבגרת, עוזרת ותורמת, משקיעה ומתקדמת.
במהלך המחלה של סבא, צצה לה הקורונה והשתלטה על חיינו. היינו חייבים לשמור על "ריחוק" ו"בידוד" ועטיַת מסכות. נמנענו מחיבוקים ונשיקות, וזה לא היה פשוט. הכיסופים היו גדולים, אך לא הייתה ברירה. הקִירבה הייתה לנו חסרה. היא רצתה לשוב להצטופף אתי על אותה כורסה, לצפות בטלוויזיה, ולראות טלנובלה, אך היא הבינה, שעליה לוותר על כל מה, שהיא הסכינה.
כעת אחרי שהתחסנו, אנו מרשים לעצמנו קצת יותר. עדיין עוטים מסכות, ליתר ביטחון. היא באה אלי יותר, ויש הרבה לעשות, כדי למלא את החסר. והאהבה בינינו הולכת ומתגברת, ומכל רגע אתה אני מאושרת. היא מגיעה אלי ערב ערב בשעה קבועה ומטפלה לי ברגל, במסירות ובדייקנות ב"בי קיור לייזר". מורחת לי וולטרן, וחובשת לי את הרגל. זה הפך למעין הרגל, ששום יום בלעדיו לא עובר, וראה זה פלא, כאבים של חודָשִים נעלמו. התחלתי להחלים, וחשבתי שנפטרתי מכל המכאובים, רק שלפתע צץ כאב חדש בברך, והוא שיתק אותי ואני רתוקה לכורסה ולא מסוגלת לקום וללכת. נגזר עלי לשבת. נכדתי ממשיכה להטות שכם. היא באה אלי בתדירות יותר גבוהה ודואגת לטפל בי בברך, להושיב אותי בכורסא, לכסות אותי בשמיכה, להביא לי אוכל טעים, שראוי להרבה שבחים, שמוגש ביופי ובחן, שאמהּ הנפלאה, טרחה להכין. היא מסיימת, הולכת לשיעור בזום, וחוזרת ומפיגה לי את השעמום, מביאה לי חוברת מנדלות והרבה צבעי עפרונות לפצות את הילדה שבי על שבילדותה התאוותה לצבעים...
בנוסף לכל מה שהיא למעני עושה, בכל פעם שהיא מגיעה אלי, היא מביאה אתה חופן של אהבה ודאגה, וגורמת לי להרגיש שזכיתי בנכדה מדהימה, שאני חשובה לה, והיא מוכנה לעשות עבורי כל מה שאבקש ממנה. וכך הכאבים נשכחים... אסור לי להיות עצובה, כי יש אור גדול בקצה המנהרה. אני שמחה ומחייכת, מאושרת, שיש לי נכדה, שמטפלת בי ודואגת, ואני יכולה להביט ביופייה עוצר הנשימה, ולראות את היופי, שנובע מתוך נשמתה הטהורה והטובה, שכולה אהבה. בורכתי בדבר הכי נפלא, שנתן לי האל. ומודה לו על המר וגם על המתוק המתוק, הבכי והצחוק.
אני בת-מזל, בקרוב היא תחגוג בת מצווה, מאחלת לה לגדול בשלום, באהבה, במתק ובחום, שתמשיך לחלום, להתקדם, ללמוד ולהצליח, להתפתח, לעשות מעשים טובים, ולהראות שהיופי בָּפַּּנִִים הוא גם היופי שֶבִּפְנִים.