חנן הימן, פרסם בשנת 2000 ספר בן 86 עמודים הנקרא "קורות חיי" בעריכת פיני זק מגבעת ברנר בהוצאת רחל. הספר כולל את קורותיו משנת 1910 ועד שנות האלפיים ומונה את תחנות חייו העיקריות. הספרון מלווה בתמונות שחור לבן המקנות לקורא תחושת תעודה היסטורית. בסקירתנו נתייחס לפרק הנקרא "ביטחון והתיישבות - דורות". בראשית שנות הארבעים מונה הימן למפקד פלוגת חי"ש במסגרת תוכנית "ההגנה" מול פלישה גרמנית אפשרית. במקביל, היה הימן שותף להכנות להתיישבות בנגב: "קיבלנו מהקרן הקיימת הצעה לחרוש אדמות בנגב הרחוק, דרומית לנגבה. היה לנו טרקטור קטרפילר שהתאים לעבודה זו. נגבה הייתה היישוב הדרומי ביותר, והנגב התחיל אז בגדרה. הנגב, דרומית לנגבה, היה מחוץ לגבולות הספר הלבן והבית הלאומי", הקרקעות שנחרשו נרכשו כבר מזמן ולכן המנדט הרשה לחרוש בהן. בקיץ 1941 הוצע לנו להתיישב על אותן אדמות שחרשנו בנגב הרחוק. הייתה התלבטות האם לקבל על עצמנו דבר כה קשה בשטח מדברי ולא מוכר. הוחלט לשלוח "מרגלים" והימן ביניהם. נסענו באוטובוס לתל אביב, הלכנו ברגל לתחנה המרכזית של האוטובוסים הערביים ביפו ועלינו לאוטובוס שנסע לעזה". ממשיך הימן וכותב "שהמרגלים" ירדו בבית חנון ומשם חצו פרדסים ומטעי גואיבה והגיעו לגבעה שלעתיד יקום שם קיבוץ ניר-עם. הסתבר שעל הקרקעות היהודיות שומר אחד הבנים של אבו עייש מהכפר הערבי השכן הוג'. משם המשיכו למחנה הטרקטורים ובדרכם לא ראו כל עץ, שיח, מקור מים, ציפורים. מדבר שומם ומפחיד. בלטו לעין עץ בודד בשטח, ואוהלי השיח' אבו נימר אל עטוני. המסיירים דיווחו לחברים בחדרה על אודות מה שראו עיניהם והוחלט ברוב קולות להתחיל בהורדת הצריפים (ליפטים) של הקיבוץ בחדרה לאתר בנגב שם תקום דורות. הימן ירד עם השיירה שהובילה ליפטים והחביא בשק את בנו הקטן גיורא, שנאסר עליו לקחת. בחנוכה 1941 נערכה חגיגת ההתיישבות והוחל מיד בבניית היישוב. אברהם הרצפלד נכח במקום כאורח הכבוד ובטקס הועלתה הצגה של החברים שנכתבה על-ידי אריה אבנרי וראובן רגולסקי. מפאת היות דורות עלייה בלתי חוקית (בשל איסורי המנדט), החלו לבנות בדורות כצעד ראשון, בתים עם גג, במטרה שלא ניתן יהיה להרסם. וכך, בשלהי 1942, "חוסל" קיבוץ "הבונה" שישב בחדרה וחבריו עברו עם הילדים הקטנים לדורות. קידוח המים הראשון בדורות אכזב והחלוצים נאלצו למשוך מים מהכפר הסמוך הוג'. הימן, שקשור היה תמיד בעבודות הפלחה ובעיבוד הקרקע, שכלל את שיטת החריש "בקווי גובה" (למניעת סחף) ואף המציא מכשיר מיוחד הנגרר על-ידי הטרקטור ויצר תלוליות: "פיתחתי המצאה ששיפרה בהרבה את ארגז המיישר הרגיל, שבו השתמשנו עד אז. ... לא היה צורך בניצב לתלם וגם לא באלכסון. במקום לגרוף כמות עצומה של אדמה, אפשר היה להזיז את האדמה לצדדים מהאמצע ולהפך". ההמצאה (שצילום שלה נמצא בספר) הפכה את עבודת החריש בקווי גובה לקלה וחסכונית והימן המשיך לשכללה והוסיף גלגלים, אך כעבור כמה שנים נזנחה עם כניסת הטרקטורים הגדולים בעלי גלגלי הגומי. ארגון עובדי הפלחה העריך מאוד את ההמצאה והוצע להימן להשתתף בקורס בינלאומי בנושא זה בשוויץ אך הקיבוץ סירב לשחררו. בהמשך מספר היימן על תקופת המנדט, החיפוש שערכו הבריטים ביישוב בשבת השחורה, פרוץ מלחמת השחרור ותפקידיו באזור, בצה"ל ובקיבוץ בשנות החמישים והלאה.

בשנת 1953 פרסם קיבוץ דורות את ספרו של רפי כוכבי "הזורעים בדממה" שהוא סיפור ימיו הראשונים של הקיבוץ. הספר מחזיק 160 עמודים וצורתו כנובלה. כוכבי לא זכה לראות את הספר מודפס. הגיבור הראשי, פליקס, הוא בן דמותו של כוכבי, צעיר העושה דרכו מן העיר בגרמניה, דרך כפר העבודה בהולנד ועד "לפלוגה" במושבה ומשם "לגבעה" (דורות) בואך נגב. בהקדמה כתב: "מי שילווה את פליקס פרוינד, איננו חייב לראות בו חברו. שהרי דרכו של סיפור היא, שאיננו מחייב את קוראיו. להפך, הם מחייבים אותו, שיהא מסב להם עונג ושמחה. ואף על-פי כן נאמר: עם שתתלוה אליו, אל פליקס פרוינד, לא תוכל לדון אותו ולהוציא משפטו, אלא אם טעמת את חייו כולם כחייך אתה". פליקס (הוא כוכבי) עבד בשנה הראשונה כעגלון. תפקידו היה להביא מים מבאר שנמצאה בכפר הערבי הסמוך הוג'. עבודה זו הפגישה אותו לראשונה עם השכנים החדשים. מהפרק שכתב על השכנים נראה שכוכבי רואה בערבים על הגמלים, השיח'ים והנערות השואבות מים מהבאר - תמונה תנ"כית ידועה - יעקב שנפגש עם צאנו ליד הבאר עם לאה ורחל: " ... מעתה הוצרך לקחת עוד שתי חביות בהביאו מים מן הבאר שבהוג' הכפר. אותה באר חפורה במעלה הגורן, ממנו מתמשכות שתי סמטאות בין חומות של חמר. עוד טרם יבוא פליקס עם עגלתו, מקדם פניו גמל. מפסיע זה ומהלך, וזאטוט מן הערבים רץ לצדו ומאיץ בו. בנות הכפר באות ומטות כדיהן ושוב נעלמות בסמטאות השתיים. נותר הגמל ונותר ריחו של זבל ונותרים חיים נמוכים, כאותן הבקתות הנתונות בקלחת של צחנה. פתחיהן פעורים כפיו של זקן חסר שיניים, והגגות מצמיחים חציר מדובלל, החבוש כפאה נוכרית ונוטה להישמט. יושבי הבקתות עוקבים אחר מעשיו של פליקס בדליים ובחביות, ואילו אחד מהם מברכו במועל יד בשבתו על סוסו, ואחר מדהיר סוסו לגבעה. זהו עבדול פתח השומר. עבדול פתח בגבעה, העטוי עביה שחורה, משכמו ומעלה. פניו ארכניים מחוספסים ורזים. יושב הוא ב"מדפא" עם גדעון המוכתר, המשמש לפניו. כל החברים מברכים אותו בהרחבה, והוא מחזיר להם ברכה, מניח ידו על לוח ליבו ומרצין. השניים יושבים ולוגמים ותוהים איש על קנקן רעהו משל לכלב וחתול". החל מהסיפור "הדרום" (עמ' 84) מספר כוכבי על השנים הראשונות בדורות והתגבשות החברים לכדי קיבוץ. כך הוא כותב פרקים על לאה, פליקס ולאה, מים, עניינים של מה בכך וסופם בצורת, שיחת ביניים, ובכל זאת זבל, בינינו לבין עצמנו, מירה, לבדם, שכנים, שורשים עקורים מאורעות חטופים ועוד. הספר מסתיים בסיפורים על המתח הגואה באזור ועל הדרכים בהם מחד-גיסא, קיבוץ דורות בוחן אפשרויות לגדל חקלאות בנגב הצפוני ומאידך-גיסא, הקיבוץ הופך בסתר לבסיס עבור "הפלמ"ח" שהשממה והמדבר שימשו אותו לאימונים ומסעות רחוק מעיני הבריטים.

בשנת 2012 פרסמה תלמה סתיו ספר שהוקדש בהוקרה, הערכה והאהבה למייסדי דורות, חבריו ובניו. בכותרת המשנה נאמר: "אסופת סיפורים מהווי וחיי הקיבוץ של חברים בעבר ובהווה, 1941 - 2012. על הכריכה בפתיחה מופיע צילום של הקיבוץ משנות החמישים ובכריכה האחורית נכתבו שורות שכתב פנחס יורמן חבר הקיבוץ לחג החמש של הקיבוץ: "עצום עינך קמעא,/ ושוב תחזה את גבעת דורות/ פקח עיניך וראית את/ דורות של היום - / משגשגת זקופה וחיננית".

בין סיפורי הראשונים הביאה את המכתב הרשמי שכתבו חברי הפלוגה בחדרה ביום 11 בדצמבר 1941 סמוך ירידתם לדרום: "לכבוד קצין המחוז, מחוז עזה, עזה. אדון נכבד, בזה הננו להודיע לכב' כי אנו חברי קיבוץ הבונה, המונה 150 נפשות (76 גברים, 54 נשים ו-20 ילדים) עוברים לשטח שלנו על הקרקע החכורה מאת קרן הקיימת לישראל, הנמצא על-יד כפר הוג' במרחק 15 ק"מ מזרחה מעזה. הננו מעבדים 5,000 דונם המוחכרים לנו זו השנה השנייה, והננו זורעים אותם כעת בתבואות שונות. במקום נמצאים 15 אנשים, הגרים ב-4 צריפים ואוהלים, מספר בהמות ומכונות חקלאיות. אנו קודחים באר ומתכוננים להקים גדר ביטחון מסביב לנקודה. נודה לכבודו אם יואיל לדאוג לסידורים המתאימים לצרכי הביטחון - מינוי שוטרים כפריים יהודיים וכו'. בכבוד רב, קיבוץ הבונה". במאי 1944 כותב יונה דרומי להוריו על ההתפתחות בדורות. בשבת הקרובה הוא מספר, יתקיים "חג המים" לכבוד שאיבת המים הראשונה מן הקידוח. עד עכשיו הובלו המים מהכפר הערבי הוג', 5 ק"מ מדורות. על הקידוח הורכבו כבר המוטור והמשאבה וכולם מצפים לשתות מים מהנגב. בחודשים אלה, מדווח דרומי, בונה הקיבוץ חמישה בנייני אבן חדשים, בכל אחד ארבעה חדרים ומרפסת. הוחל בבניית בית הילדים הראשון. הנוף השומם מרהיב אך בוודאי במהרה יתמלא ביישובים חדשים. בסתיו הקרוב ינטע הכרם הראשון על שטח של 20 דונם. חיי החברה פעילים כולל הצגות ומסיבות. שנה לאחר מכן, ב-1943, מספר יונה על הגדלת הרפת, בניית הלולים ועל העברת הכוורות מחדרה לדורות. הכרמים שניטעו, על-פי הדרכת מומחי האוניברסיטה העברית, חלקם עם השקיה מלאכותית וחלקן ללא השקיה. כמו-כן, נוטעים בסביבת הקיבוץ מאות עצים מהסוגים אקליפטוסים ואורנים. קיבוץ דורות התבקש לקלוט כמה עשרות ילדים "מעליית טהרן" ורובם יתומים. בערבים מקרינים סרטים בחוץ וחברים מרוחמה וקיבוצים אחרים מגיעים בעגלות לצפות בו. בניית מגדל המים בגובה 10 מטרים הסתיים והוא מכיל 300 קוב מים. מראש המגדל מספר יונה ניתן לראות במערב את הים והמזרח את הרי חברון.

כזכור סיפר המא"ז הימן כי בכוונת הבריטים, לאחר "ליל הגשרים" לעשות חיפושים אחר "סליקים" בקיבוצים. הימן שואל מדוע אם כן לא הוצא הנשק מדורות בעוד מועד עד יעבור זעם. ההגנה והש"י וחברי הקיבוץ, במיוחד המוכתר אריה אפרתי ניסו להשיג ידיעות על כוונות הבריטים. הש"י לא הצליח ונעזר בנימר אל עטונה, בנו של השיח' שצבר ניסיון ויצר קשרים עם הבריטים בהיותו שומר ברוחמה. בסיפור של הימן שהביאה סתיו בספרה היא הוסיפה עוד זוטות הקשורות בחיפוש הנשק. החברים רוכזו במכלאה במרכז הקיבוץ והחברים החלו להיחקר על-ידי הבולשת לפני גירושם לרפיח. מרבית הנשק מהסליקים הועבר על-פי פקודת ההגנה אל מחוץ לקיבוץ. הבריטים חפרו בכל מקום חשוד, בבארות, בלולים ובבתי החברים. הם נעזרו בכלבים שהוטעו על-ידי המוכתר אריה אפרת שפיזר בפינות שונות בקיבוץ פלפל חריף. החטיבה על מפקדיה האשימו את דורות כי לא פעלו בזמן ואחד הסליקים הגדולים התגלה ונלקח כשלל על-ידי הבריטים. ההגנה תבעה לדין פנימי את קיבוץ דורות בטענה לרשלנות וביקשה לא לספק יותר לקיבוץ נשק להגנה. הימן טען במשפט שכמא"ז פעל על-פי הוראת מפקד הגוש והכישלון הוא של אי-תאום בכוחות ההגנה ולא באשמת חברי דורות. עוד טען הימן כי האחריות על הנשק חלה על החטיבה ולא על חברי הקיבוץ ומפקדיה לא פעלו במרץ הדרוש כדי לפנות את הנשק טרם החיפושים. השופט מטעם ההגנה זיכה את דורות מכל אשמה. ראובן רגולסקי כתב שיר על תולדות הקמתה של דורות ובוא קטע על יחסים עם הבדואים. השיר נקרא "הצריף" והוא מובא באוסף של סתיו: ... בא לביקור נימוסים ידיד/ זהו שיך מוסא, שיך אבו ראשיד./ כיף חלק, כיף חלק/ מכל הצדדים/ כחף חלק כיף חלק / יותר אין מילים. ופרימוס פום פום מכינים כבר קפה/ אורח כזה מקבלים כאן יפה/ כיף חלק כיף חלק/ מתיישבים מסביב/ כיף חלק כיף חלק - זה כל הניב./ על יד הקפה מתבהר קצת הראש/ אבוי השעון מראה על שלוש/ מדברים בידיים, מחייכים, באהבה./ כיף חלק כיף חלק - השעה כבר ארבע./בחמש הוא נפרד עם שפע ברכות/ מאוחר מדי לחזור למיטות/ השחר עולה נחזור לעבוד/ הצריף מחייך ואוסף חוויות". תודה לד"ר זאב זיוון שהשאיל לי את הספרים שהוזכרו.

שלושת הספרים אינם מחקרים היסטוריים אלא חוויות של דור המייסדים ודור הבנים שעיקרן בשנות הארבעים. הסיפורים אינם נבחנים בקנה מידה אקדמי אלא, אר ורק האם הם משקפים נכונה את האווירה והרגשות האישיים של אלה שנוכחו באירועי העלייה ובהמשך בנית הקיבוץ. בשעת הקריאה ניתן להיווכח, שלא פעם, דווקא הזיכרונות מדייקים בדבר שמות, מקומות ומהלכים ומעבירים טוב יותר את הדילמה המרכזית: בניית ישוב בודד, הדרומי ביותר באותה עת בארץ ללא ביטחון באפשרות קיום מחקלאות. בשנים אלה עדיין לא נערכו ניסיונות מסודרים כפי שהוחל בהם במצפים בשנת 1943 וניתן לומר שהתעוזה להתיישב בדורות הייתה ללא ביסוס חקלאי ובעיקרה הדגישה את התנגדותו של היישוב לחוקי ההגבלה של הבריטים בכל הקשור לאיסור התיישבות יהודית שם. חופשת הפסח מתקרבת ובאה וזכרו לקחת עמכם לטיול עם הנכדים באזור מהספרים ולקרוא בהם בעת הפסקת האוכל או בנסיעות הארוכות. אנו בטוחים שכך יספגו הצעירים טוב יותר מכל שיעור היסטוריה את נכונותם של ראשוני דורות להקריב את נעוריהם למען הקמת יישוב מבודד מוקף בדואים וערבים עירוניים בדרום הרחוק וללא קשר ממשי עם יישובינו בדרום.