המגיפה שהיכתה בכולנו, היכתה במסיימי שנה ג׳ בשנה שעברה של סטודיו יורם לוינשטיין ממש קשה. נמנע מהם להעלות בפני קהל את מלוא יכולות המשחק שלהם, ובכך לקבל היזון חוזר ממנהלי התיאטרונים שהיו שמחים לספח אליהם כאלה כשרונות. יפה עשה יורם לוינשטיין שהחליט ללכת בעקבות "בית צבי", ולהקים תיאטרון-בית שייוחד עבור בוגרי הסטודיו המצטיינים.
לילך סגל, המנהלת האמנותית של הסטודיו והבימאית רבת הכשרון, הצליחה להעביר לקהל הצופים את העונג שבצפיה בקלאסיקה המודרנית של התיאטרון הבריטי. זאת - תוך שילוב כמה מדיות, ששילובן המרתק מעניק את הקצב והטעם לסיפור אהבה ענוג, שהנושא שלו כבר עלה בסרטים בריטים של המאה שעברה. רק שהפעם, בימויה את צוות השחקנים הנפלאים חיבר הודות לשילוב המוזיקה הנפלאה (פרי יצירתו של המחזאי, השחקן והמלחין קוארד עצמו) המחול והתנועה שעוצב בקסם המתבקש של
עמית זמיר הנודע), עם קטעי צילום כמו בסרט, שברקע הבמה, והעיקר: עם משחק מעולה של אלה, שכמה מהם לבטח יכבשו את הבמות והמסכים בהמשך. ובל נשכח את השפה הנפלאה של נואל קאוורד, שתרגומו הקסום של
דורי פרנס תואם לה להפליא.
מה קורה כאשר גרגיר נכנס לעינה של אישה בתחנת רכבת, והיא חסרת אונים להוציאו, ואז ניגש אליה רופא שנכח באירוע, ומחלץ אותה מהצרה? הגבר גבה הקומה, האצילי והשרמנטי (
אלון ליאור שנחון גם בקול משובח), והאישה (
טל מאיר) המדהימה ביופיה ומשלימה אותו במראיה כזוג קולנועי כמו בסרטים של פעם, עם זוהר של כוכבות - נפגשים שוב בכל פעם שדרכיהם מצטלבות בתחנה. רק לכיוונים שונים. הרגש שניצת ביניהם מומחש בצורה כה מעודנת, שכיום נדיר לפגוש כמותו. הרומן ברובו אפלטוני, פורט על ניואנסים רגשיים עדינים, ומגיע כמעט למימושו הפיסי, כשמישהו קוטע את האקשן באמצע הסערה. זאת, בשבוע החמישי והאחרון להכרותם. ההפקה של המחזה, שבזמנו אף היה לסרט בשם זה, ייחודית הודות לאיכותה, ולמכלול התחושות שהיא מותירה בצופים.
בין לבין, הדמויות הנוספות במחזה של נואל קוארד (1899-1973) מעשירות את הסיפור על הבמה המעוצבת להפליא בידי
סבטלנה ברגר. כך מרנין במיוחד
גלעד מרחבי המחונן הכובש בשירתו, בהופעתו ובתנועה יחד עם
נעם ברט הקומיקאית עשירת ההבעות, שכה מהנה את הצופים. כך מהווים זוג נוסף
שון סופטי (שהפליא בשנה שעברה בתפקיד ג׳ון פרוקטור ב"ציד המכשפות") ובולט אף הוא ביכולת השירה ובקולו המיוחד, לצד
ספיר יוסף כבעלת בית הקפה בתחנה, יוני גבורה ומתן בן עמי, כמו גם שני שטיינגרט, שי כהן נאמן ושירן בוחניק המהווים תוספת חיונית לקצב, לשירה שמלווה אותה תזמורת חיה של ששה נגנים מצוינים, עליהם מופקד המוסיקאי המוצלח והקלידן
שי בן יעקב. ערך השפה במחזה מקנה לו איכות נוספת, הן בשירים שכתב קאוורד עצמו ושהפכו ללהיטים, והן בטקסט שהפלא ופלא - המילים של ניבולי הפה שכה נפוצות כיום, אינן מצויות כאן.
האלמנטים הכה ייחודיים לתיאטרון האנגלי של המאה העשרים, נושבים כרוח מרעננת בהצגה "מפגש חטוף", ומענגים בתחושה הנהדרת לאפשרות לחזות בביצוע כה רגיש ומעודן של הקרם דה-לה קרם של התיאטרון האנגלי. הצגה שמהותה מנוגדת לתרבות ההמונים הפופולרית שפשתה בארצנו.