בשנים שקדמו לסגירת מכון הכושר השכונתי בגלל הקורונה סיפר אחד הלקוחות כי שירת כחייל ביחידה מובחרת תחת פיקודו של נפתלי בנט. הוא היה כל כך כריזמטי, סיפר האיש שהיה ונשאר אלמוני, ש"אילו הורה לנו לרוץ לירח לא היינו מערערים". מה נשאר מזה? נראה לי כי לא הרבה. זאת, כנראה, עקב שירותו בלשכתו של בנימין נתניהו בתקופה בה כיהן באופוזיציה. נניח לרכילות, בנט יצא משם כמו אדם פוסט-טראומטי. הוא אינו יכול עם ביבי. הוא גם אינו יכול בלי ביבי. לזה נוספה תסמונת שטוקהולם. עבד רוחני מרצונו החופשי. לכן הוא חותם על מסמכים אסורים. מצהיר על כוונתו להדיח את ביבי אבל מסייע לו להיחלץ ברגע האחרון.
רק שהמציאות מקנה הזדמנות לתיקון. בנט קיבל אותה, ולפי המורשת התרבותית של העם היהודי "יש הקונה עולמו בשעה אחת", ולזה מצפים ממנו. זו שעתו של בנט. אני משוכנע שמנהיגי הגוש הדמוקרטי מוכנים להעניק לבנט את ראשות הממשלה, ויאפשרו לו לכהן בתפקיד כשנה וחצי. בנט רק צריך להסכים ולקבל, ולקבוע מדיניות של פשרה בין השותפים, ועיקר העיקרים לתת את ידו למצב בו הסיעה המשותפת החבולה, שמייצגת את החברה הערבית, תימנע.
זה קשה, אך זה מה שנתבע ממנהיג. למנחם בגין היו ימים רבים של גדולה מנהיגותית (וגם כשלים) בעומדו בראש האצ"ל והממשלה. מה היה הגדול מכולם? כאשר בניגוד לעמדת הרוב בסיעת הליכוד הביא לאישור הכנסת את טיוטת הסכם השלום עם מצרים. הרוב בסיעתו התנגד או סירב לתמוך. גם בודדים בעבודה (יגאל אלון), אך בגין הבין (בצדק כפי שמוכיחה ההיסטוריה) כי הנושא המונח על כפות המאזניים חשוב פי כמה משלמות ממשלתו. הוא הסכים לסכן את קיומה למען השינוי המדיני האסטרטגי ביותר בתולדות המדינה.
עד כמה בנט קרוב להתנהגות מופתית כזאת? לנפתלי יש נפתולים. אך הוא יודע כי אין תחליף היסטורי לסיכון הפוליטי המתבקש ונדרש ממנו. ששה חודשים אחרי שתקום ממשלה חלופית וביבי ייאבק על ספסל בית המשפט המחוזי בירושלים ישראל תחזור להיות רפובליקה תוססת, דמוקרטיה נמרצת, משוחררת מלפיתה של מנהיג אחד שאנוכיותו היא סימן ההיכר שלו.