גדעון סער שגה במערכה המעשית, אבל באומץ ליבו עם ד"ר יפעת שאשא-ביטון וזאב אלקין וד"ר יועז הנדל ושרן השכל וד"ר בני בגין הם איפשרו את הצעד החיוני למהפך שטרם הגיע ליעדו;
ובני גנץ חטא גם חטא עד לרגע בו שלח את חיים רמון נגד אבי ניסנקורן, אבל למען האמת הגן על זכות ההפגנה, שהיא, וכמעט רק היא, הבשילה את התנאים לראשית השינוי הברוך;
ואביגדור ליברמן היכה בברזל החם ולא חדל;
ונפתלי בנט - אם יעמוד על דעתו - יצטרף אל מחנה בני האור; ומרב מיכאלי לימדה ותיקים ומנוסים ממנה איך מגלגלים את הפוליטיקה; וניצן הורוביץ חבר כבוד על העגלה. וגדול בהיקף סיעתו יאיר לפיד שהוביל את מחנה האופוזיציה הגדול באחריות ובבגרות, כה לחי.
ובראש המחנה הזה הרחוב. מאות אלפי האנשים הטובים שספגו את המכות והקללות ואת התנכלות המשטרה ואת השקרים והכזבים, ושבו וחזרו יום אחרי יום בכל רחבי הארץ, ב"מבט מעל הגשר" בכל גשר ובקיסריה ובראש העין ובצומת קריית אונו וסביון, ובראש החנית של הדמוקרטיה הישראלית - בכיכר בלפור.
חג שמח לכם. חג שמח מכם אל מי שליוונו ממרחק באהדה רבה. חג שמח למי שהתנגד, אבל יהנה בשוויון גמור מכל טובה אשר תצמח לאזרחיות ולאזרחי ישראל מן הלילות הארוכים והדגלים המתנופפים ברוח.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מכל הלילות בעשור האחרון? שבלילה הזה, מסובין ולוגמים ארבע כוסיות ושרים בקול את "אחד מי יודע", שבה אלינו תקווה גדולה. אור בחג החרות. חג שמח.