יום כבד, משא עול של חמש מלחמות בורח מן הזכרונות והם רודפים. רק עם עצמי לספר ידעתי. ואיני רוצה לספר. גם לא עם עצמי. ואולי לא היו הדברים מעולם? איך לא היו, והרי להם פנים של אנשים, וקולות וברקים וריחות וניחוחות.
הם היו בשדות ובשוחות, אל מול הבלתי ידוע, במישורים מדבריים, דיונות, בקעות ועמקים, צמתי דרכים ששם להם, וכאלה ללא שם, הרים, מישורי בזלת ושיפועים מסולעים.
והשאון וההמולה, והריחות. המלחמה היא ריחות וניחוחות מעולם שונה ואחר, רק של מלחמה. והאימה והשלב בו אפילו האימה כבר פרשה אל מחוזות אחרים. ולי כבר הכל היינו הך. לישון.
אז אני שוהה עם ההם. יחד, אבל אין משיחין וכל אחד וכל אחד ושרעפיו עמו. היו חרדה, הרגעים שאין רוצים להרהר בהם, ההקלה עם הסיום, התקווה והצפיות ואלה - לא רק שלא התגשמו, אלא שרחקו וגלו למחוזות זרים לנו. ההיינו מעולם? ואולי נמחקנו בעודנו כאן?
האם הייתה המולדת אשלייה, כמו הייתה
שאולה היא עמנו? ואולי לא היו הדברים מעולם? לנכחנו
באין-דור, ו
בעלת העוב כָּסְתָּה והעלתה פימה עלי כסל. באין קשת ושלח, אין גם מלך.
הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי (ירמיהו ח').