נתניהו מתפקד כבר תקופה ארוכה תחת לחץ משולב וכבד: המשפט, תקשורת עויינת, לחצים בינלאומיים, משבר בריאותי ובשנתיים האחרונות גם פוליטי ההולך ומחמיר. גם אדם מוכשר, בריא גופנית ורב-כישורים בתחומים שונים, היה מתקשה לתפקד תחת מקבץ לחצים כזה. בשנתיים שלוש האחרונות, כשל מספר פעמים בהחלטות עקרוניות חשובות בנושאי הליבה הנ"ל, בניהול מערכות היחסים התומכות בהרמוניה וביציבות ממשלו ובניהול מוצלח של מערכות הבחירות התכופות, אליהן נקלעה המדינה בהנהגתו בשנתיים האחרונות.
אין לי ספק שחלק מהכשלים הם תוצאה של "התעייפות החומר" ואחרים הם תולדה של ניגוד הצרכים והדרישות, שלא איפשר אופטימיזציה של ההחלטות או הכנה וביצוע מיטביים. בתקופה האחרונה נוצר, לפחות אצלי, רושם שגובר קצב אי- ההצלחות וכי מקור הדבר הוא הצטברות האירועים והתגברות הניגודים, לצד החלשות התמיכה.
נתניהו התרגל לתפקד כשהוא המתכנן, המנהל והמבצע הראשי בכל השטחים המרכזיים או "הבעייתיים". מציאות כזו מחייבת יכולת אישית גבוהה מאוד, אבל גם תנאי סביבה תומכים - בעיקר: חופש פעולה, החלטות "בשליפה מהמותן" וסיוע טכני-תפעולי מצוות שרואה עצמו כ"פַקוּדי" הבוס ולא כשותפיו לנטל. אחרי שהרחיק מסביבתו כל מי שראה דברים באורח שונה ממנו והציב עצמו בראש הפירמידה כדוברה הראשי בכל עניין ותחום, נותר בגפו במוקד המערכה: עיבוד המידע, חשיבה, תכנון ומיזעור שגיאות.
העימות האחרון הנ"ל עם בנט, הכיל את רוב השגיאות האפשריות בנסיבות העניין. הסימן המעיד העיקרי על התדרדרות ביכולתו לנהל את המשך המאבק בהצלחה, היה מבנה תגובתו לדברים המדודים שאמר בנט זמן קצר לפניו. תגובת רה"מ הייתה מבולבלת, מלאת אי-דיוקים, שזורה התקפות אישיות חלקן שקריות ואחרות שרמת הארגומנטציה בהן נחותה ואינה אופיינית לאינטליגנציה האישית שלו. בעיקר חסר בדבריו מסר חד וברור, המגדיר את דרכו ואת גבולות המאבק, כשלרשותו כ-10 ימים בלבד להודיע לנשיא שהצליח להרכיב ממשלה, או להשיב את המנדט שקיבל.
יציאה ברייש גלי נגד השותף החשוב ביותר שלו לעיצוב פתרון סביר, מהווה הימור פזיז ומסוכן, על-רקע משקעי העבר בין השניים ורגישות הנסיבות. ניסיון חוזר לביזוי אישי, הוא שגיאה חמורה נוספת. ניסיון להכריח את בנט לקבל את דרכו כשאין בידיו שום נימוק חדש ומשכנע פרט להתקפות אישיות, מחליש את עמדותיו ופוגעות במהימנות הדברים.
ככלל, הצגת רעיון הבחירה הישירה של ראש ממשלה כפתרון לדרך ללא מוצא, בה הוא נתון, ו"כבריחה" או עקיפה כביכול של הליכה לבחירות בפעם החמישית, הוא דבר רמיה - אולי החמור ביותר שהיה בכל הדברים שנשא הפעם. הפרשנות שנתן למעשה המוצע, חמורה מכל שאר הנכלולים. בחירת ראש ממשלה אינה מאפשרת לו לבחור שרים באופן שרירותי, ללא אישור הכנסת. אלה אינם פקידים ממונים ובוודאי לא מי שמיועדים להיות חברי הקבינט המדיני ביטחוני. דווקא בנט, בהתלבטותו מול האפשרות להקים "ממשלת אחדות לאומית" מאוסף רשימות שחלוקות כמעט בכל עניין ונושא, הוכיח חשיבה מציאותית והוגנות אזרחית. ממשלת אחדות היא "פארעך" (חזון מופרך מיסודו) בעוד ממשלת "ימין" ללא תמיכת "רע"ם" היא "חלום באספמיא". טרם הצלחתי להבין מדוע סבור סמוטריץ' שעדיפה לו החלופה המסתמנת של ממשלת אחדות "מסורסת" על פני ממשלת ימין "מלא-מלא"; אינני שותף לדעה זו.
להערכתי, תחת שליטת ממשלה כזו, הסיכוי שהקפאת החלת החוק הישראלי על ההתיישבות באיו"ש תהפוך למציאות קבע גדולה בהרבה מהאפשרות שהמעוות שעשה נתניהו בנדון זה בהסכמי השלום האחרונים, יתוקן. נתניהו הולך ונדחק לפינה שאין ממנה מוצא מניח את הדעת. שמועות שעלו במהלך השבועיים האחרונים, ויוחסה להן ע"י יודעי-ח"ן כוונה להפעיל לחץ על שותפי נתניהו מהימין הקשה, גרסו שאם ימשך מצב חוסר הברירה בו נתון רה"מ, יעדיף ללכת לאופוזיציה. הליכה כזו מסוכנת עבורו, אבל מסוכנת לא פחות לגוש הימין. הליכת הליכוד לאופוזיציה, עלולה להביא להרס גוש הימין, להחזיר את הגמוניית השמאל לקדמת הבמה והגדיל את הסיכויים לאובדן השליטה על איו"ש. אם יחשוב נתניהו שהציונות הדתית היא שהפילה אותו מהשלטון בעמדותיה הקשוחות (ולפי שעה בלתי רציונליות), יראה בה גם את הגורם הפוליטי העיקרי עימו יבוא חשבון בקואליציה או באופוזיציה.
בשום פנים ואופן אין ללכת לבחירות ישירות של ראש ממשלה כתרגיל לחילוץ נתניהו מבעיותיו האישיות. אפשר לשקול זאת כשינוי שיטת הממשל, אולם תחילה יש להגדיר בכובד ראש את מכלול השיקולים והשינויים הנדרשים ורק א"כ וללא לחץ זמן מלאכותי לפנות לתהליך חקיקה מסודר, שיעגן את השיטה החדשה בחוקי-יסוד חסיני-בג"ץ.
נראה לי שהדרך היחידה נטולת הרפתקנות מסוכנת הפתוחה לפנינו כיום, היא צירוף בנט וסער לליכוד, כאשר בנט יהיה ראש ממשלה למשך שנתיים ונתניהו אחריו למשך שנתיים נוספות. צעד זה יפתח מהלך גדול נוסף של הצטרפות פורמלית לליכוד, בחירות פנימיות למוסדותיו וקריאה לגופי ימין נוספים ללכת באותה דרך. בתום השנתיים של כהונת נתניהו, יתקיימו הבחירות לכנסת ה-25, ובהן יופיע בציבור מערך פוליטי לאומי חדש, שבמסגרתו יתמודדו הכוחות העיקריים על ההגמוניה הלאומית. פתרון זה יהווה עדות חותכת לכך שנתניהו הבין שאין הוא יכול להמשיך לנהל את המדינה במניפולציות פוליטיות ועליו לקבל את הדין הדמוקרטי של הציבור, דבר שיועיל לו גם בניהול ההגנה במשפטו. אפשר גם שבכך יפתח לעצמו דרך להתמודד מחדש על ראשות הממשלה בכנסת ה-25. אם האגו של סער ונתניהו לא יאפשר פתרון זה, יש ללכת לבחירות בפעם החמישית ללא טריקים ושטיקים ולהכריע הכרעה דמוקרטית.