אירועי ירושלים של הימים (והלילות) האחרונים, הם תולדה מובהקת של מספר גורמים:
- אזלת יד המשטרה, המשרד לביטחון הפנים, הפרקליטות וממשלת ישראל בטיפולם באי-הסדרים והפרות החוק הבוטות בהפגנות, התפרעויות ויזום אנרכיה בירושלים מצד חוגים רחבים בירושלים או כאלה שהגיעו אליה לתכלית זו בשנת הקורונה.
- הנחה שגויה שערביי ירושלים רואים עצמם חלק מערביי ישראל ועל כן יניפו עלי זית וינהגו ברוח יונת השלום, משום שמישהו בממשל הישראלי נזקק לכך או מצפה לכך. ערביי ירושלים למדו את השיעור העיקרי מהעדה החרדית הקיצונית בשכונות צפון העיר ומיישמים אותו עתה במסגרת סולידריות ערבית עויינת ועידוד גורמים שליליים מבית ומבחוץ
- חולשת הממשל בישראל, מזמינה "ניצול הזדמנויות. התירוץ של חג ה"רמדאן" ומינהגי הצום והתפילה, הוא שעת כושר מצויינת להפגין מידה של עצמאות, ליצור תקדימים בעיר הרגישה ולפרוק מטעני עוינות ותיסכול שהצטברו. המצב נוח עד כדי כך, שגם התסכול ואי-שביעות הרצון כלפי הרשות הפלשתינית וכוונתה המסתמנת לבטל את הבחירות בשטחי שליטתה, יכולים למצוא אפיק ביטוי בנסיבות אלה, העולה על כל מה שראינו מזה זמן רב.
- ערב בחירות ברשות הוא עיתוי מועד לפורענות. אז עומדת על הפרק השאלה האם יצליח חמאס לגרום באיו"ש לאותו מהלך השתלטות שהפעיל בעזה ב-2007. דומה שחכמי הביטחון הלאומי שלנו, שוב נרדמו בשמירה. אז היה זה אולמרט שהביא למפולת על-רקע מצבו הפוליטי וכיום זהו נתניהו, מאותה סיבה.
- ישראל מצויה בהתמודדות רצופה עם מידה לא מבוטלת של מגמות אסקלציה מול אירן. אירן היא האויב המתוחכם ביותר שלנו, לפחות באזור זה. אילו הצליחה אירן באמצעות חמאס לחולל באיו"ש מפנה דוגמת זה שהתחולל בפרוס 2007, היה זה עבורה ניצחון אסטרטגי עדיף על כל מעשה אלימות מדוד שניתן להעלות על הדעת. מבחינת חמאס זו מציאות WIN - WIN, שבה הוא גם יורה רקטות במספרים גדולים על אוכלוסייה אזרחית ללא מענה הולם, וגם מוכיח לתושבי עזה, איו"ש ולהערכתי גם מדינות אחרות באזור, ששליטת ישראל בשטח רופפת, וחולשתה מול ממשל ביידן, גדולה מששוער מלכתחילה.
נושאים אלה מצטרפים למכלול בעייתי ביותר בתחום הביטחון הלאומי שלנו, ביחסים עם שכנינו, אבל יש בו גם לקח כפול עבור אזרחי המדינה: מצד אחד רוב הציבור, שאינו חרדי ומצד שני לציבור החרדי, במיוחד בירושלים. החברים הערבים החדשים-ישנים שלנו הם עדיין אויבים. הם אולי בוחנים אפשרויות על-רקע ההתרשמות הרופסת שקיבלו מהתנהלות שלטונות ישראל. ריפיון הידיים מול מתפרעים ומול "שלטון בג"צ", בעיני הערבים איננו מסמל עוצמה אלא חולשה לאומית. אם מותר ליהודים להתפרע, ואם יש בקרבם חוגים שכופרים בריבונות המדינה ואינם נענשים על כך, גם לערבים מותר לנסות, במיוחד כשהם חוסים בצל התקדימים, בצילו של חג דתי מוסלמי בירושלים ובצילה של מצוקה פוליטית מתמשכת של הממשל המרכזי שלנו.
בימים אלה קראתי את מאמרו של אליהו קאופמו: "הדם השפוך מפיות השמאל".
1 נדהמתי למקרא חלק גדול מהדברים מפי שמוגדר כרב אורתודוקסי, סופר ועיתונאי. מוקד טיעונו הוא שהתנהלות הערבים אינה מובנת כשלעצמה, ולכן היא תוצאה של הסתת "השמאל הישראלי הקטן" שבעזרת השנאה לחרדים הוא ממשיך "בהפרד ומשול" ובתזות ההזויות שלו על "הדת כמניע למלחמה".
לטעמי, הוא איננו מבין את המציאות, ואינו קושר נכון את עניין האלימות הערבית נגד חרדים בירושלים בימים האחרונים, למציאות ולסיבות התנהלותם של הערבים. שגיאתו המכרעת בעיני היא שאין הוא מבין שהערבים אינם רואים בו "ישות אתנית" נפרדת מהעם היהודי, אלא זרם אחד מתוך רבים ביהדות הישראלית, שקנה לעצמו מקום בירושלים, במספרים גבוהים יחסית ומשפיע על מעמדם של הערבים מזה, ועל האחיזה היהודית-ישראלית בעיר מזה. בנסיבות אלה הוא חלק מעם ישראל, ומקבל מאויבי ישראל (גם ללא הסיוע הנפסד של השמאל ההזוי) אותו יחס שמקבל כל יהודי אחר. מבחינות רבות מזכיר לי, דווקא בימים שבהם טרם התרחקנו מיום השואה ולקחיו, את שגיאותיה של ההנהגה היהודית באירופה שסברה שאם תסתגר ותוריד פרופיל, לא יבולע לה.
הנחות מסוג זה לא עמדו לעם היהודי מעולם וגם במציאות הישראלית לא יעמדו לו. יכולותיו לעמוד מול אויבים ולהרתיעם מלהתענות לו, קשורה בכוח השרידות וזה מוכתב ע"י הלכידות החברתית, האמונה בצדקת הדרך ובשותפות הגורל. משפרשה היהדות החרדית בירושלים מכלל ישראל וניהלה מלחמת סרק כלפי המדינה ומוסדותיה ומלחמת "דווקא" כלפי כל מי שחשש מאיום הקורונה, לא קנתה לעצמה חסידים בצד היהודי ובוודאי שלא קנתה כאלה בצד הערבי.
השמאל שהסתגל לשנאת-ישראל ובחלק מהמקרים מהווה לה מליץ יושר בכך שהוא "רואה" או "מבין" את הסבל הערבי, אך בה בעת עיוור מוחלט לסבל היהודי, יוצק גם הוא דלק על מדורת האש ולעיתים מלבה אותה לכלל להבה שמעכלת כל מה שנמצא סביבה. אבל אם אליהו קאופמן יבין, שיתכן מצב שבו השינאה הכמוסה והקיימת, מתפרצת משום שאנו מאפשרים לה זאת ולא מפני שגרמנו להיווצרותה במעשה או מחדל, אולי יבין גם מדוע נואלת הייתה התנהלות העדה החרדית נגד כלל הציבור היהודי וממשלת ישראל בעידן הקורונה, מדוע היא כזו תמיד ומדוע בסופו של יום סובלים ממנה בעיקר החרדים גם באירועים האחרונים.
תופעות דומות קורות לעדות החרדיות גם בארצות אחרות. מי שעוקב אחר ההתרחשויות בניו-יורק למשל, מגלה בהן סממנים דומים מאוד לאלה שראינו בימים האחרונים בירושלים, וניו-יורק איננה עיר קדושה ושונויות האמונה אינן מכבידות בה על התושבים; אולם מכבידים בה גורמים אחרים - חברתיים, כלכליים ובמידה ידועה גם גזעניים ודתיים. אין ספק שליהודים קל יותר להידבר עם יהודים אחרים, אבל כאשר יהודים הם מיעוט אתני-דתי שונה מרוב הציבור שסביבם, הכלל "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך" תקף גם כאן וגם בישראל שבה לא הכל חרדים. התנהלות חרדית המחרחרת ריב אחים, מכרסמת בסולידריות כאן ושם. סולידריות היא הדדית או שאינה קיימת כלל; זו הברירה העומדת בפני האוכלוסייה החרדית בישראל בכלל ובירושלים בפרט. או שיהיו הם אזרחי ישראל ואז חובה עליהם לקיים את חוקיה וזכותם להיאבק על כך שיתחשבו בצרכיהם, או שיהיו למטרד ציבורי ואז יטופלו ככזה, ובמקרים קיצוניים במיוחד אפילו כאויבים.
בעוד קאופמן תוקף את השמאל על משנתו המתגרה והמטפחת שנאה ללא סיבה של ממש גם לחרדים, הוא עצמו, בהשקפותיו הנוגעות לתפיסה הציונית ולחידוש העצמאות הלאומית בא"י, נוקט גישה דומה לזו של השמאל הפוסט-ציוני. "כך לא בונים מדינה וחברה", כך רק מפוררים אותן. לא השמאל עומד על הפרק, אלא שיתוף הפעולה בין "הימין" ו"הימין-מרכז" - רוב ברור של האוכלוסייה היהודית במדינה ל"חרדים". הרוב נמנע בעבר ולהערכתי גם ימנע בעתיד מלאכוף בכוח כללי-משחק משותפים על כולם, למעט בנושאי הסדר הציבורי ושמירת החוק. אולם, רק התנהגות סבלנית וסובלנית מצד המיעוט החרדי, תוך התחשבות בזולתו, תמנע ניגודים חריפים ועויינות כלפיהם מצד הרוב. הניסיון מלמד שטיבען של עויינות וניגודים להתפרץ בחריפות בשעות קשות, שבהן תם כושר הספיגה של הרוב, או שהפורשים והחריגים אינם יכולים עוד להסתיר את תרומתם השלילית ליצירת או החרפת הקשיים. זו גם השעה שבה קיים הקושי המירבי להתגבר על הניגודים.
ביחס לערבים, התמונה ברורה. ביחס ליהודים, חופש הבחירה בדרך בה תלך העדה החרדית, עדיין בידיה. כאשר ישמט חופש זה ממנה, עוללות ירושלים של השבועות האחרונים עלולים להיות "כמשחק ילדים".