אולם, המהומות, המארבים, הסקילות וניסיונות הלינץ' מצד ערבים נגד יהודים סיפקו התעוררות מטלטלת מאותה אשליה מתהווה בדבר דו-קיום הרמוני קרב. כך גם שריפת בתי כנסת ודברי קודש יהודיים.
למעשה, ההתפרעויות הללו לא היו תוצר של טרוניות חברתיות-כלכליות, אלא של הזדהות לאומית-אתנית עוינת עם אויבי ישראל, הנחושים לחסלה כמדינת הלאום היהודית.
אחרי ככלות הכל, לא הייתה זאת מצוקה חברתית-כלכלית שאילצה פורעים ערביים לתלוש דגל ישראל ולהניף במקומו את דגלי האויב, שתחת משטרו היה מצבם החברתי-כלכלי מתדרדר פלאות כלפי מטה.
הלא, מצבם החברתי-כלכלי של ערביי ישראל הוא משתנה מסביר רעוע עבור האלימות רחבת-ההיקף, הפושה בה זה שנים. החברה החרדית, לדוגמה, סובלת ממצב חברתי-כלכלי ירוד אף היא. למעשה, שתי החברות נמצאות יחד בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי במדינה. אולם, בשתיהן, מנהגיהן התרבותיים (לדוגמה, משפחות מרובות ילדים, מפרנס יחיד וכו') הם הם שגורמים לרמה הסוציו-אקונומית הבעייתית בשתי החברות—ולא אפליה שיטתית וקיפוח מכוון נגדם.
אולם, למרות זאת, בקרב החרדים, אין כלל הצטברות של כלי קטל או אלימות פנים-קהילתית מחרידה, שדומה—ולו במעט—לזו המאפיינת את החברה הערבית
על כן, אם תנאים חברתיים-כלכליים קשים בחברה החרדית אינם תוצאה של אפליה מבנית נגדה ואם הם לא חוללו מגפת פשיעה רחבת היקף, מדוע להניח שזה המקרה בקרב ערביי ישראל?