אמנם באווירת השוק הנוכחית הכל אפשרי, אך מתרבים הסימנים ש"ממשלת השינוי" הינה עובדה. ממשלה זו בגלל אופיה והגורמים עליהם היא נשענת, משקפת שבר היסטורי מבחינה ציונית ומשילותית גם יחד. אידיאולוגיה או ניסיון לגבש מכנים משותפים בנושאים בתחום המדיני, הביטחון, הכלכלי וכ"ו לא היו שם — אך היה סחר-מכר על תיקים. מה שיבלוט בממשלה הזאת, בנוסף לשנאה לבנימין נתניהו, היא התנכרות מרכיביה לא רק ליעדים שהציגו בבחירות, אלא גם ל"אני מאמין" הפוליטי כביכול שלהם, והזילות הפוליטית המובהקת ביותר היא מנת חלקו של הימין האידיאולוגי. גם אם נשים בצד את המשקעים, חלקם אולי המובנים, שיש לראשי "ימינה" אין בכך לטשטש את העובדה שהאמביציה האישית שלהם האפילה על כל השיקולים האחרים, לרבות עתיד מפלגתם, והאיחוד הלאומי ותיקווה חדשה, כל אחד לפי דרכו הייחודית, תרמו אף הם את תרומתם לשבר הנוכחי.
כפי שקבע בזמנו הסוציולוג הפוליטי מקס וובר, "פוליטיקאים אינם מונחים תמיד ממחויבות לעקרונות מוסריים", אך בכל זאת קשה שלא לתמוה שכל פעם חוזרת על עצמה הטרגדיה היוונית של הכשלת ממשלות המרכז-ימין והעברת השלטון לידי השמאל, בידי ימין קיצוני. כך עשו ליצחק שמיר וכך עשו לבנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש-ממשלה — ושוב עכשיו. כתוצאה מהפלת שמיר הייתה אוסלו, כתוצאה מהפלת נתניהו אז נוצר שדה-מוקשים מדיני שרק בנס נחלצנו ממנו. עכשיו, בגלל האיום האירני מזה והרוחות הנושבות בוושינגטון מזה, התוצאות עלולות להיות חמורות בהרבה. התנגחות הימין הקיצוני בשמיר ונתניהו, ולפני כן במנחם בגין אחרי הסכמי השלום עם מצריים — נובעת מכך שכשהנ"ל הפכו לראשי ממשלה ולאחראים על עתיד המדינה הם הבינו שבמדיניות יש לגשר לפעמים בין הרצוי למצוי; קוראים לזה פרגמטיות.
כשב-1996 העליתי לדיון בוועדה המדינית של הליכוד תוכנית פרגמטית בנושא יו"ש, התנגד לה ח"כ זאב בנימין בגין בזלזול בטענה ש"פרגמטיות" זה כמו ספסרות בשוק". מדיניות פרגמטית תוך השמת דגש על הפן הביטחוני ושמירת המצפן האידיאולוגי זו הדרך שבה בנימין נתניהו הוביל בהצלחה את דרכה המדינית של ישראל והגיע להישגים חסרי תקדים בתחום הבינלאומי ובמישור הישראלי-ערבי.
"שלום-עכשיו" הלך והפך מסיסמה נבובה ומתעתעת למציאות מדינית — אומנם עוד בלי הפלשתינים שממשיכים בסירובם להכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית ושהנשיא ביידן קבע בימים אלה שזו הסיבה האמיתית להיעדר השלום. אך הדרך המדינית עלולה עכשיו לעמוד בפני שוקת שבורה שכן ממשלת השינוי תהייה ממשלת שיתוק וקיפאון שזרעי היפרדותה מוטמנים בה מיומה הראשון. כשנצטרך להמשיך ולהתמודד עם הגרעין האירני, איך יתקבלו החלטות? כשהחמאס וגורמים פלשתינים אחרים, גם בישראל, יתנו את האות למסע פורענות נוסף, האם יימצא מכנה משותף בין נציגי "שלום עכשיו" ו"בצלם" בממשלה — לבני גנץ ואנשי "ימינה", שלא לדבר על הרכיב החיוני בפאזל השלטוני ששמו "הרשימה המשותפת"? מה תהייה התגובה הישראלית כשממשל ביידן ינסה לקדם בצורה פרו-אקטיבית את תוכניותיו למזרח התיכון בכלל ולנושא הפלשתיני בפרט — או כשיפרוץ משבר כלכלי אינפלציוני עולמי שכפי שהזהיר שר-האוצר לשעבר של ארה"ב לרי סאמרס, הוא כמעט בלתי נמנע בגלל המדיניות התקציבית של ממשל ביידן? ועוד. הפתרון המסתמן: לא להחליט. התוצאה הברורה: נחיתות ופסיביות ישראלית בכל התחומים. גם החמאס מבין זאת והוא עלול לפעול בהתאם, כשמתקפת הטילים והטרור האחרונה שימשה עבורו חזרה כללית.
למען ההגינות, אין לטשטש גם את הצללים בממשלה היוצאת ובאלה שקדמו לה - צללים שנבעו חלקית הן מההרכב האישי שלהן והן מליקויי המשילות כתוצאה משיטת הבחירות הקיימת - ואולי הברכה היחידה מהמצב המדאיג הנוכחי היא שבאופוזיציה החדשה ינקטו צעדים לתיקון המצב במישור הלאומי והמפלגתי כאחד - ובינתיים לא נותר אלא לקוות שהמדינה תיטיב לצלוח את תוצאות השבר הנוכחי ואת תקופת ממשלת השינוי.