בניגוד לקפה שמקורו בתימן (גם המילה קַהְוַּה ערבית), הטבק והעישון אינם ערביים וגם לא מזרח-תיכוניים במקור. את הטבק גילו הספרדים הקולוניאליסטים שהשתלטו על הקריבים ואחר כך על דרום אמריקה. שם האינדיאנים השתמשו בעישון טבק במקטרת למטרות שונות - לרפואה, לטקסים דתיים, לבריתות או להנאה ואירוח. הספרדים הביאו את הטבק לאירופה ומשם החלו לסחור בו גם עם אסיה. הטבק הגיע רק במאה ה-16 לאימפריה העות'מנית שחלשה על כל המזרח התיכון. במאה ה-17 החלו קהילות בעולם הערבי לגדל את הטבק באופן עצמאי. בלטו באזורנו העלאווים שגידלו טבק בלטקיה שבסוריה והשיעים שגידלו אותו בבקעת הלבנון. גידול הטבק אפיין גם את החקלאות של הפלאחים הפלשתינים. טבק איכותי גודל גם באירן ובטורקיה. במאה ה-17 קמה הגילדה הראשונה לטבק בעולם הערבי בקהיר. גידול הטבק במזרח התיכון תרם להוזלתו בשווקים ולהגדלת תפוצתו. מנהגי העישון התפתחו במקביל לפתיחתם של בתי הקפה הראשונים בערי האימפריה העות'מנית במאה ה-16. במאה ה-17 השתכלל העישון ממקטרות העץ להמצאה החדשה שהגיעה מהודו ומאירן – הנרגילה (נקראת גם: שִישַה). עיצוב הנרגילות הפך לאומנות ממש. השם נרגילה מקורו במילה הודית/פרסית שפרושה קוקוס. השם ניתן בשל הכלי המכיל את המים שהיה בקוקוס ואחר כך בזכוכית. עישון הנרגילות נפוץ בבית הקפה ובחמאם. הסיגריות הגיעו למזרח התיכון מאוחר יותר רק במאה ה-19.

חכמי הדת סלדו מ"החידוש המגונה" (בערבית: בִּדְעַה) והביעו חשש כי המסגדים יתרוקנו והמאמינים יפקדו במקומם את בתי הקפה ויעשנו. הם טענו אנשי הדת שקפה הוא סוג של יין ואלכוהול אסור באיסלאם, ולגבי עישון הטבק התמקדו בהשפעתו המוסרית השלילית. חכמי הדת הממסדיים טענו שהעישון פוגע במאמינים, מרחיק אותם מהדת וגורר אותם למעשי חטא. הם גם העבירו ביקורת על שילובן של נשים בבילוי העישון והופעתן הבלתי צנועה בבתי הקפה. באמצע המאה ה-17 ניסו כמה סולטנים להטיל עונשים על סחר ושימוש בטבק. החשש הגדול של השלטונות העות'מנים היה מההשלכות החברתיות-פוליטיות של העישון – ההתכנסות בבתי הקפה, השיחות והמפגשים החברתיים. בהתכנסויות בבתי הקפה עלו רוב הרעיונות המודרניים של הנַהְדַ'ה (התחייה התרבותית הערבית), לאומיות וזכויות האזרח. בבתי הקפה בבירות, בדמשק, בקהיר ובערים נוספות באזור נפגשו, שתו ועישנו הוגי דעות יחדיו. רבים מהם גם ארגנו אגודות סודיות, מרידות ומחאות נגד השלטון.

הסולטן ורשויות הדת הבינו במאה ה-17 כי המאבק בטבק אבוד, כמו המאבק בקפה במאה שקדמה לה. העישון הפך למנהג נפוץ בכל מקום וגם בקרב אנשים רבי-השפעה בחוגי הדת, הצבא והמדינה. גם המושלים של מצרים וסוריה שניסו להיאבק בטבק נכנעו וויתרו בשל הלחץ החברתי. הטבק הפך חוקי לחלוטין במחוזות אלה במאה ה-18. איש הדת הבולט ביותר בתהליך הלגליזציה של הטבק ועישונו היה הסופי (המיסטיקן) הסורי עבד אל-ע'ני אל-נאבלסי (מת ב-1731). אנשי הדת המוסלמיים הסופים ראו בעישון הטבק דבר חיובי המביא לרוגע ומרומם את הנפש. הם ראו בטבק - כמו בקפה - מוצרים התורמים לשיפור לימודי הדת והריכוז בלימודים. אל-נאבלסי טען כי העישון אינו מזיק ואינו פוגע בבריאות ומביא רק להנאה. יש להדגיש כי אז עדיין לא היה ידע רפואי כמו בימינו לגבי נזקי העישון, בעיקר כגורם לסרטן ולמחלות נשימה ולב. נצחון הטבק על השמרנות האיסלאמית התאפשר בזכות התפתחותה של תרבות הפנאי בעולם המוסלמי ובמרכזה בתי הקפה. סיבה נוספת להצלחת הטבק היא יתרונותיו הכלכליים - ההכנסות הנאות של ייצואו ומכירתו.

באירן ניסה השאה (המלך) הפרסי לקראת סוף המאה ה-19 להעניק שליטה לבריטניה על הטבק ונתקל בהתנגדות עממית לאומית לצעד זה. מה שהביא לביטול ההסכם היה מרד, שבמהלכו פרסם הפוסק השיעי הבכיר מירזא חסן שיראזי פסק דתי האוסר את השימוש בטבק. אזרחי אירן החרימו את כל מוצרי הטבק ונמנעו מעישון במשך חודשים ארוכים, עד שהשאה נאלץ להיכנע. המרד הוכיח את השפעתו של הטבק על הכלכלה והפוליטיקה. שיתוף הפעולה בין העם ואנשי הדת וסוחרי הטבק בבזאר במרד נגד צעדו של המלך, בישר במידה רבה את המהפכה האיסלאמית של 1979.

הוויכוח בקרב אנשי הדת על מוסריותה של תרבות הפנאי בבתי הקפה נמשך עד ימינו. לדוגמה, "המועצה האיסלאמית לפסיקת הדין הדתי של ערביי 48', בה חברים אנשי דת ערבים ישראלים, פרסמה באינטרנט פסק נגד עישון מכל סוג, מכירתו וקנייתו. בפסק מופיעה רשימה ארוכה של אנשי דת ממדינות ערב באזור שאסרו את העישון, כשהם מצטטים פסוק קוראני האוסר פגיעה בשלום הגוף. אולם טיול קצר בחיפה, בעכו או ביפו בין בתי הקפה מוכיח כי הלכה לחוד ומעשה לחוד. מכירת הטבק והנרגילות רק פורחת.

ככלל, המדיניות של משרדי הבריאות בעולם הערבי נגד העישון נכשלה כישלון חרוץ. שיעור המעשנים בקרב הגברים רק עולה. נשים לעומת זאת מעשנות הרבה פחות, בשל הנורמות החברתיות הרואות בכך מעשה בלתי צנוע. יוצאת דופן בעניין זה היא לבנון הנחשבת ליברלית יותר, בה שיעור הנשים המעשנות הוא הגבוה בעולם הערבי וקרוב לשיעור המעשנים. עישון הנרגילות שהיה נחשב מנהג מיושן חזר לאופנה בשנים האחרונות. העלייה הדרמטית בעישון הנרגילה בקרב צעירים החלה בשנות ה-90. הנזק של עישון הנרגילה לגוף גדול פי כמה מזה של סיגריה. מתוך 22 מדינות ערב, רק 8 מדינות (בהן מצרים, ירדן, עירק, סעודיה ובחריין) החילו חוקים האוסרים עישון במקומות ציבוריים. האם יש סיכוי למאבק נגד העישון במזרח התיכון, שהפך לחלק בלתי נפרד מתרבותה? ימים יגידו.