בדיון באחת מוועדות הכנסת, ח"כ מהאופוזיציה שמחה רוטמן דיבר. הוא שם על השולחן בעיה רפואית שהוא סובל ממנה, הפרעת קשב וריכוז, ועל-פי מה שראיתי, מגבלתו זו ניכרת בעליל ובמלוא עצמתה לכל אדם שטיפת שכל בראשו, קמצוץ שכל בראשו. והוא מספר לחברים וליו"ר שהוא
פיזית לא יוכל להשלים משפט אם יופרע במהלכו.
היו"ר מתגרה בו (תחילה בשוגג) ואז מתחיל מסע השיסוי של היו"ר וחברי הוועדה נגדו. ד"ר אחמד טיבי, רופא אשר יותר מכל היה חייב להשתלט על הדיון ולעצור את הקרקס הזה, יושב צוחק לעצמו, גלי הצחוק ממלאים את אולם הישיבה, עד אשר הוא מוצא ח"כ רוטמן באמצעות סדרני הכנסת מהישיבה.
לא צריך סידורי ישיבה מיוחדים כפי שהכינו לח"כ המתניידת באמצעות כסא גלגלים, אין צורך בסידורי הגברה וקשר עין כפי שעשו לח"כ הסובלת מלקות שמיעה, צריך רק לב, לב שיש לכל אחד מאתנו. אבל כנראה שלוועדה המקושקשת הזו הזאת לא נכנסים לבבות, למעט לבו שותת הדם של ח"כ רוטמן, וגם את הלב האחרון זרקה היו"ר מהאולם.
ציון אפס בנגישות. ציון אפס ברגישות. ציון מאה באכזריות, ציון מאה ברשעות ורוע לב. כאשר אמרנו שחשוב להביא נשים לפוליטיקה סברנו שלנשים יש תכונות ייחודיות: אמפטיה, אינטואיציה. אך מה שראיתי אצל היו"ר הנכבדה של הוועדה לא ראיתי אצל אף גבר, אפילו המרושע ביותר שפגשתי, אפילו האכזר ביותר שפגשתי. עומד מולה אדם המתחנן לעזרה, והיא מקשיחה לבבה, הופכת אותו לגלי צחוק וזלזול ואז מפנה אותו מהאולם. תגידו לי זה שינוי זה? זה שיסוי, אם אממא של השיסוי.