על-פי ספר ירמיהו פרק ל"ט פסוק ב', ועל-פי פרק נ"ב פסוק ז' בספר ירמיהו, חומות העיר ירושלים הובקעו ביום ט' בתמוז. על-פי התלמוד הבבלי הן הובקעו ביום י"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש. לכן ביום י"ז בתמוז חל במסורת ישראל יום צום, יום בו ניתן ביטוי לכאב ולצער לנוכח הבקעת חומותיה של העיר ירושלים, שהובילו לחורבן בית המקדש. המסורת מכבדת את הקביעה, שמופיעה בתלמוד הבבלי, כי החומות הובקעו ביום י"ז בתמוז. יום הצום הוא מזריחת השחר עד צאת הכוכבים. שלושת השבועות בין י"ז בתמוז ל-ט' באב נקראים ימי בין המצרים בהם רבים נוהגים בהם מנהגי אבלות.
כנסת ישראל הייתה חייבת לכבד את חברי הכנסת – והם לא מעטים – שצמים ביום י"ז בתמוז. כנסת ישראל הייתה חייבת להימנע מקיום ישיבה בוועדה, שהיא מאוד משמעותית לגבי אותם חברי כנסת, כשהפעם הם באופוזיציה לממשלה הקיימת.
חשוב היה לגלות רגישות כלפי אותם חברי כנסת, שצמים ביום י"ז בתמוז, החל היום. דווקא ממשלת שינוי הייתי מצפה לגלות את הרגישות כלפי חברי כנסת, שאינם יכולים להקדיש שעות רבות לדיונים משמעותיים ביום של צום ותפילות. אני חוזר ומדגיש, שדווקא ממשלת שינוי הייתה חייבת להוות דוגמה של רגישות כלפי מנהגי האבל ביום י"ז בתמוז, המכבידים על פעילות סדירה של אותם חברי כנסת, המקיימים את דיני היום הזה.
מצער, שלא התגלתה הרגישות הנדרשת, והגענו למצב שחברי הכנסת מספסלי האופוזיציה מחרימים דיון של ועדה בכנסת. ניתן היה למנוע את הביזוי של החרמת הדיון בוועדה בכנסת. היה מקום לכבד את חברי הכנסת הצמים בהחלטה על דחיית הדיון באותה וועדה מיום ראשון י"ז בתמוז ליום שני י"ח בתמוז, ולא להתעקש על קיומו ביום י"ז בתמוז.