ברמן נקלט בכפר וורבורג לאחר ששהה כשנה במחנות העצורים בקפריסין. באביב 1948, התגייס לצה"ל ושירת ביחידות שאיישו מוצבים בנגב בסביבות משמר הנגב ולאחר מכן הורד לביר עסלוג' ורביבים. כבר במסגרת שירותו במחוז הנגב של צה"ל הועבר ברמן ליחידת המושל הצבאי בנגב לתפקיד מזכיר הממשל הצבאי. בפברואר 1949, החלו להגיע לעיר עולים חדשים ומשום כך הוקמה "מחלקה מוניציפלית" במסגרת הממשל הצבאי שטיפלה במגזר האזרחי בבאר שבע שמנה 30 משפחות וקצת חיילים משוחררים בודדים. הבודדים פנו לממשל הצבאי על-מנת לקבל דירה נטושה וקיבלו על עצמם לשפצה בכוחות עצמם. העולים החדשים זכו לטיפול מאורגן יותר ו"הסוכנות היהודית" ובעיקר "סולל בונה" שיפצו ובנו עבורם יחידות דיור. דוד טוביהו היה המנהל הדומיננטי של "סולל בונה בעיר" שהתמנה מאוחר יותר לראש העיר הממונה במסגרת הוועדה הקרואה. היה זה על-פי צו של משרד הפנים משנת 1950 שפיזר בהזדמנות זו, על-פי חוק, את המועצה הערבית העירונית הישנה, שמלפני המלחמה, ומינה מועצה ממונה מורכבת מחברי מפא"י, מפ"ם, נציג משרד השיכון ונציג משרד הפנים. נציג משרד השיכון נבחר יוסף סלייפר ונציג משרד הפנים היה קצין המחוז יעקב ברדיצ'בסקי. הנהלת העיר הורכבה מטוביהו, סגנו אברהם אלבז, וסגן נוסף שמואל פרנקל. ברמן זכר כי הנציגים הגיעו לעיר והשתקעו בה ופתחו משרדים ולשכות והחלו לעצב מדיניות שנועדה להפוך את העיר "לבירת הנגב".

טוביהו ניצל את קשריו הטובים עם המשרדים בירושלים ועם ראשי המדינה והצליח לגייס תקציבים לפיתוח העיר. הוא קידם את בניית הבלקונים והשיכונים קטנים בעיר העתיקה. טוביהו ניצל מצב זה והרחיב את בניית התשתיות לבנייה נוספת. במקביל קידם טוביהו את אספקת המים לתושבים כך גם לגבי הכבישים ורשת החשמל. רוב האוכלוסייה שהתרכזה בעיר עסקה בשיפוץ הבתים, בעבודה ב"סולל בונה" ובחברת "אבן סיד" ו"חירות". במקביל זירז טוביהו את העבודות היזומות בקרן הקיימת בעבודות הייעור. ברמן ראה בטוביהו מנהיג מקומי המוכן לעשות גם צעדים בלתי פופולריים ובלבד שיקדמו את העיר. בשלב זה נשאל ברמן כיצד הגיע לתפקידו כמזכיר העיר. ברמן סיפר כי רכש ניסיון בעובדו כמזכיר הממשל הצבאי אם כי לא ידע ערבית ונעזר בדוברי השפה מאגף המודיעין. הוא אסף ניסיון מוניציפלי מהמחלקה המוניציפלית של הממשל הצבאי וכך המעבר שלו לעירייה היה כמעט חלק. העירייה אז הייתה קטנה מאוד, ולפי חשבונו היו אז שישה עובדים כולל ראש העירייה הממונה דוד טוביהו. ברמן ריכז את הפרוטוכולים של הישיבות והוועדות והיה מופקד על ביצועם.

העבודה בצל טוביהו, נזכר ברמן, הייתה קשה משום דרישותיו הרבות לביצוע מהיר ומושלם. הוא אישית ביצע כל משימה לפני הזמן שהוקצב לה. במהלך עבודתו בעיר הוא נקרא למשימה של הקמת שדה תעופה בארץ ערבית מטעם "סולל בונה" והוא סיים את המשימה ביום וחצי לפני הזמן המוקצב. ברמן עצמו המשיך לתפקד כמזכיר העיר עד שנת 1957. לאחר מכן עבר להיות מנהל בנק "הלוואה וחסכון" בבאר שבע שפשט את הרגל עקב מעילות. הוטל עליו לשקם את הבנק ולהחזיר את החובות. ברמן שינה את שם הבנק "לזרובבל" ובקיץ 1960 עזב תפקיד זה למען תפקיד אחר - מנהל בנק לסחר חוץ שמאוחר יותר עבר לבעלות אחרת ונקרא "הבנק הבינלאומי הראשון". ברמן זכר את הקושי סביב ההחלטה לקחת את סמכויות המושל הצבאי ממיכאל הנגבי שנמנה על מפלגת מפ"ם. הנגבי ראה עצמו במידה רבה "ראש העיר" והיה אופוזיציונר לעמדותיו הפוליטיות של טוביהו. יעקב ברדיצ'בסקי ממפלגת "הציונים הכלליים" ויוסף סלייפר נציג משרד השיכון שהיה מקורב למפא"י סייעו אז בידי טוביהו לאזן מבחינה פוליטית את הנהגת העיר הבלתי נבחרת. סופו של דבר, ישראל ריבק, איש "חירות" נבחר לעירייה לראשונה בשנת 1951 וקיבל מנדט אחד. היה זה חידוש מפני שהמפלגה הזו לא היה לה ייצוג קודם בוועדה הקרואה. אט אט נבנתה מועצת העיר הנבחרת והגיעה ל-11 נציגים ומפלגת "הפועל המזרחי" זכתה על חשבון "מפ"ם" בנציג משלה. המאבקים הפוליטיים על ראשות העיר דרשה משאבים ופיתוחה של באר-שבע הואט.

ברמן נזכר כי בחירת ראש העיר הפכה למלחמת חורמה בין מפא"י למפ"ם. במפא"י ניסו לשכנע את התושבים כי טוביהו עדיף על זריזי ממפ"ם בשל כושר הביצוע שלו ונחישותו לפיתוח העיר. ברמן קיבל משרד ובעזרת אנשיו החל לשקם את העירייה. יותר מאוחר נקבע משרדו בבניין שהוא כיום בית מרקחת "ירושלים". לאחר שנה, המבנה שהוא היום המוזאון, עבר אף הוא להנהלת העירייה. לאמיתו של דבר משה דיין סירב למסור את המבנה במתחם המוזאון לידי העירייה אך טוביהו הודיע לו שהעירייה התמקמה בו ולא תעזוב את המקום והוא מוכן ללכת לבית הסוהר בשל כך. עקב התנגדות טוביהו ויתר דיין והעירייה נשארה לפעול במבנה הסמוך למוזאון. טוביהו ניצל את קשריו האישיים עם שר האוצר, עקף את משה דיין, והצליח להוציא ממנו תקציבי פיתוח ובעיקר עבור מערכת החינוך עבור העיר.

העולים החדשים החלו לזרום בעיקר מעירק ומרומניה. הוקמו שלשו מעברות אך תעסוקה הייתה חסרה בעיר. מעברת חצרים המשיכה להתקיים זמן רב עד שחוסלה. אכלסו בה עולים מאלג'יר, מעירק, ממרוקו, ממצרים ומפולין. תנאי האקלים היו קשים והתשתית לא הוכנה כראוי. ימי עבודה נמצאו לעולים בייעור באמצעות קרן קיימת אך הזעם בקרב העולים גבר נוכח קשיי הקיום. מצרכי מזון חסרו, נפט כמעט שלא ניתן היה להשיג והעולים לא הצליחו לבשל את ארוחותיהם. בתחילת 1952 הוחל להוציא את העולים והעברתם לשיכון דרום ההולך ונבנה. הוקמו שם מבנים חד קומתיים מפוזרים על שטח רחב. בהמשך נבנתה שכונה א', שם הוקמו מבנים מיוחדים, בגודל של 32 מ"ר. ליד הבתים קיבלו העולים חלקות עבודה עליה היו צריכים לגדל תרנגולות וירקות לקיום אישי. בהמשך העירייה אסרה על גידול תרנגולות ובהמות והמפרנסים החלו להשתלב בתעסוקה עירוניות אופיינית. המגרשים עליהם גידלו עצי פרי וירקות נמכרו ועליהם נבנו "וילות" ואוכלוסייה משכבה סוציו-אקונומית גבוהה יותר החלו לזרום לשכונה.

גם טוביהו וגם יצחק ורדימון, שהיה לממונה על המחוז, הקדישו את מיטב זמנם ומרצם לבאר-שבע. בתחום הגאוגרפי של המחוז נותרה לורדימון עיר אחת ולכן התאפשר לו להפנות לה אמצעים ותקציבים. עם גילוי המחצבים בנגב, השכיל טוביהו למשוך תעשיה לעיר. יחד עם בן ארצי, שעמד בראש מחצבי ישראל, הם הקימו מפעלים לקאולין, קרמיקה, ובית חרושת ללבנים שרופות. בנוסף פעל טוביהו יחד עם "חברת העובדים" להעביר מפעלים קטנים מהמרכז לבאר שבע. כך הוקמה חרסה, חסין אש מכתשים ועוד. העולים החדשים נקלטו בבתי החרושת והמצב הכלכלי בעיר השתפר. לדעת ברמן המשבר הקשה עבר על העיר לאחר בחירות לעירייה בשנת 1951. לטוביהו התברר כי לסיעתו, מפא"י, דרושה קואליציה לניהול העיר אולם הוא לא הסכים לשתף פעולה עם אברהם הלמן ששימש כמנהל מחלקת החינוך. בין השניים לא נוצר שיתוף פעולה והעיר הייתה משותקת מעט. יוסף מימון נכנס להיות סגן ראש העיר קצת יותר מאוחר ואז ניתן היה לחדש את פעילות המועצה בעיר. יוסף מימון טיפל במחלקת הסעד. סגן ראש העיר מטעם מפא"י היה אריה לוין. אך הוא לא היה פעיל וכניסת מאיר בץ להנהלה הפיחה רוח חיים בעיר. מזכיר "מועצת הפועלים" גדעון בן-ישראל שיתף פעולה עם טוביהו וסייע לו, באמצעות ההסתדרות, להביא מפעלי תעשיה לעיר. גדעון בן-ישראל בלט ביכולת של מועצת הפועלים לתרום לעיר מבחינה תרבותית-חברתית והציבור נהה אחר חיי התרבות שסיפקה ההסתדרות. תקופה מסוימת לטש בן-ישראל את עיניו לתפקיד ראש העיר ואז נוצרה מתיחות בינו לבין טוביהו אולם לאחר שבן-ישראל עזב את הנגב השלימו השניים והתפייסו.

בשנת 1957 סיים ברמן את תפקידו כמזכיר העיר אך המשיך לעקוב אחר התפתחותה. הוא ציין את מאמצי טוביהו למשוך אקדמאים ורופאים לעיר על-מנת להקים אוניברסיטה ובית חולים בעיר המחוז. הוא נפגש עם משה סורוקה עשרות פעמים עד שהצליח לשכנעו להקים את בית החולים המרכזי לנגב בבאר שבע. הקמת בית החולים על-פי דעת ברמן גרמה לשינויים לטובה בחיי החברה בעיר. הגיעו רופאים מארצות שונות מאירופה ומדרום אמריקה וחיי התרבות החלו לפרוח, הוקם הקונסרבטריון ותיאטרון מקומי החל לפעול. בתום עשור, החל טוביהו לאבד את יכולתו להוביל את העיר ובראשית שנות השישים נאלץ להתפטר וזאב זריזי (נציג מפ"ם) החליפו לתקופה קצרה. גם חיי הכלכלה התפתחו והוקמו מפעלים חדשים אשר רוכזו מחוץ לעיר ושימשו בסיס להקמת מועצה תעשייתית בשם "רמת חובב".

כפי שאמרנו בראשית הכתבה, ברמן מנסה לתאר את חיי העיר בעשור הראשון דרך עיניו של מזכיר העיר, היודע את הסודות שמאחורי הקלעים ומוטל עליו "ליישר את ההדורים" לתעד את ישיבות ההנהלה והמועצה ולדאוג להוציא לפועל את החלטות העירייה. העובדה שלברמן לא הייתה מטרה פוליטית ולא הזדהה באופן בולט עם אחת המפלגות - אפשרה לו לבחון את התפתחות העיר בעין יותר אובייקטיבית. זיכרונותיו לא מלווים במסמכים אבל בהחלט מעבירם לקורא את שני הזרמים העיקריים שפעלו בעשור הראשון: האחד, פיתוח באר שבע והנגב בכל מחיר והשני, המאבק הפוליטי הבלתי מתפשר בין המפלגות ועל גבם של העולים החדשים שגרם לכאוס שלטוני בעיר תקופה ארוכה.