אהרון זכאי כתב במשך עשרות שנים, ושיריו הראשונים התקבלו באהדה עצומה של הקהילה הספרותית. זכאי, זה היה שמו הפרטי, נדהם מן האהבה אליו. בשיחה עמנו, היה נרגש לספר על מפגשים עם ש"י עגנון ששמח לשמוע אותו, להבין את שירתו, על רבדיה העבריים הקדומים, על הגוון המזרחי המיוחד של יצירה לאורך דורות. בימים אלה של ציון חודש למותו, בחרתי לכתוב על ראשית כתיבתו, להבין מה היה המוטיב המרכזי של שירתו. ספר השירים 'אל חופו של רעיון' גרם במידה מסוימת לחרדת קודש של היוצר. במשך שנים נמנע מלפרסם ספר שירים חדשים. את ספר השירים השני הוציא בדחילו ורחימו, והייתה בו קפדנות בהעלאת שירים לפרסום. בלפור חקק נרתם לערוך יחד עמו את החומר לדפוס, ואכן הספר השני יצא לאור - 'אל חופים אחרים'. השם כבר לימד על רצון לצאת לדרך חדשה. כדי להבין את שירתו בחרתי לקחת את שיר הנושא בספרו הראשון 'אל חופו של רעיון', כדי להבין את השאלה הנצחית של כל יוצר 'מאין נחלתי את שירתי'. זה השיר: אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן שִׁכּוֹרִים שִׁכּוֹרִים הַיָּמִים הַלֵּילוֹת. בִּנְתִיבוֹת שְׁטוּפֵי-חֲלוֹמוֹת, הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים. בְּאֵין סוֹף שֶׁל תְּמוֹלִים, לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ, בִּדְמָמָה שְׁכּוֹרַת-הֲזָיוֹת, תְּמוֹלִים שֶׁל יוֹם חָלַף, עוֹטִים תּוּגָה בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת, שֶׁל יֵשׁ הַתּוֹהֶה עַל הָאַין. וָאַין! שֶׁל רוּחַ שַׁחֲרִית, נוֹשֶׁקֶת בְּעֵדֶן אוֹר, בִּפְקֹחַ פְּרָחִים עֵינֵיהֶם, עִם מַשַּׁק כַּנְפֵי-הַטַּל, בְּהִתְעוֹרֵר פַּרְפָּרִים אֶל יוֹמָם הַמָּלֵא נַעֲנוּעַ, תַּעֵל מִמַּעֲמַקִּים קְדוּמִים וְתָצוּף - תִּקְוַת מָחָר בֵּן-חַיִּים. בְּסִירַת-פְּלָאִים, שֶׁל שִׁירָה חֲדָשָׁה, נַפְלִיג אֲנִי וָהִיא אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן. שִׁכּוֹרִים שִׁכּוֹרִים הַיָּמִים הַלֵּילוֹת. אכן יש בשיר יסודות שיעידו אל ראשית כתיבתו ועל הכיוונים שהתפתחו בהמשך. זמן השיר הוא זמן של ערבוב זמנים, יציאה מן העולם של השגרה. השיכר מבטא טשטוש של תחומים, ציפייה לחשיפה של ממד החלום.

בִּנְתִיבוֹת שְׁטוּפֵי-חֲלוֹמוֹת,

הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים.

בְּאֵין סוֹף שֶׁל תְּמוֹלִים,

לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ,

בִּדְמָמָהּ שִׁכּוֹרַת-הֲזָיוֹת,

המשורר מבקש לו נתיב למימוש החיזיון הלירי - הצעידה באותן נתיבות של חלומות סוללת לו דרך, אך אלה נתיבים שהולכים ונעלמים. יש בהם הסתר וגילוי. המבקש תר אחר הכיסופים שמתוארים בשתי מלות הסתר - לוּטֵי-כִּסּוּפִים גָּזוּ. והכיוון הוא רוחני מיסטי, סוד הכתיבה, סוד החיים שאנו מבקשים: הֶסתר והֶעלם: ממילא אנו שרויים בשיר זה בעולם שאין לשכל שליטה עליו. אין עולם מפוכח, המציאות שִׁכּוֹרַת הזיות, והמשורר מבקש את דרכו, מבקש מה שהיה, אותם תמולים של יום חלף. עוֹטִים תּוּגָה בּוֹכָה וְצוֹחֶקֶת, שֶׁל יֵשׁ הַתּוֹהֶה עַל הָאַין. וָאַין! האמונה, כי בַּתמולים שחלפו יש משענת, מתנפצת. אלה תמולים שכּל כולם תוגה, תוגה שאינה יודעת את נפשה. היא בוכה והיא צוחקת והכאב הגדול ברור: יש כאן ניגוד בתוך העולמות. הצחוק והבכי באים זה בזה, שכן גם היש והאֵין באים זה עם זה - והתחושה היא שאין ממשות, אין ודאות, הספקות מכלים אותו. האם הכתיבה תחלץ אותו? הקריאה של המשורר השבור, היא - א י ן. האם הזמן יציל אותו? רוּחַ שַׁחֲרִית, נוֹשֶׁקֶת בְּעֵדֶן אוֹר, בִּפְקֹחַ פְּרָחִים עֵינֵיהֶם, עִם מַשַּׁק כַּנְפֵי הַטַּל מעולמו הצר הוא פורש כנפיים אל הבוקר הטהור ואל המראות - רוח שחרית, אור של ימי גן עדן, אותה פריחה של עדנים מגלה לנו פרחים הפוקחים עיניים, משק של כנפי טל -- ואנו מדמיינים גן עדן ומשק כנפי מלאכים -- בְּהִתְעוֹרֵר פַּרְפָּרִים אֶל יוֹמָם הַמָּלֵא נַעֲנוּעַ ורחש הטבע הקסום מטלטל אותנו, פרפרים מתעוררים אל יום חדש. הכל נע, הכל משתנה. ויש תחושה, שמשהו עולה ממעמקים: תַּעֵל מִמַּעֲמַקִּים קְדוּמִים וְתָצוּף תִּקְוַת מָחָר בֵּן-חַיִּים. מן המעמקים משהו עולה, יש תקווה חדשה - והיא מפליגה אל לב המשורר - הקסם שובה אותנו. זרימה של סודות ממעמקים... והתיאור עדִין ואוטופי: בְּסִירַת-פְּלָאִים, שֶׁל שִׁירָה חֲדָשָׁה, נַפְלִיג אֲנִי וָהִיא אֶל חוֹפוֹ שֶׁל רַעְיוֹן. איננו נמצאים במציאות רגילה, איננו חותרים אל חופים מוכּרים. החופים המחכים באופק הם חופים רוחניים. מגן העדן של הנפש ההומה, הוא מבקש לו חוף מבטחים. העזיבה שלו ושל אהובתו את גן העדן האבוד מובילה אל אותו חוף אגדי -- חוף של מחשבות, חופו של רעיון.