שואלת אמונה

שחר / עדנה ויג קָמָה בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי. מְגַלָּה עוֹלָם שָׁקֵט, שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה. תּוֹהָה הַיֵּשׁ מַבְדִּיל עַתָּה בֵּין תְּכֵלֶת לְבֵין כָּרְתִי. עֵינָי תּוֹלָה בָּרָקִיעַ - שׁוֹאֶלֶת אֱמוּנָה.

כללי

שיר אמוני מובהק. תיאור עלות שחר והתעוררות אל בין אפור לכחול מעורר בדוברת את הזיקה לחיזוק אמונתה אותה היא שואלת מהרקיע.

הפתיח

"קָמָה בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי" מעורר תמיהה אצל הקורא. וכי יש שעה שאיננו מכירים? אך זה מכריח אותו לחשוב ולהסיק שהכוונה היא שאמנם הדוברת בשיר בדרך כלל לא קמה בשעה כזאת. לכן זו שעה שהיא לא הכירה, כי כנראה זו פעם ראשונה שהיא מתעוררת אליה. פתיח כזה, שהוא מסתורי משהו, מכריח את הקורא להסתקרן ולחשוב. ולכן הוא מושך את הקורא פנימה. וזה ייחודו בהיותו פתיח טוב מאוד לשיר. אגב (שלא אשכח) המלה "הִכַּרְתּיִ" מתחברת יפה מבחינה צורנית עם חברתה בהמשך "כָּרְתִי", אליה עוד נגיע. הלאה: מְגַלָּה עוֹלָם שָׁקֵט, שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה. תּוֹהָה במבט ראשון, נראה שלומר מגלה עולם זה בומבסטי מדי, שהרי היא לא מגלה ארצות ובוודאי לא עולם. היא רואה את מה שמשקיף מחלונה. אלא מאי? המלה עולם, מבטאת גם שלמות מסוימת; מעין מטפורה להתפעלות המושלמת שלה מכל שהיא רואה, ולכן המילה מקבלת בשיר ערך אמביוולנטי; גם שלמות וגם מרחב ראיה מעבר לאופק ולדמיון. לפי הגילוי של "שָׁקֵט, ושָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה" אנו לומדים שהכוונה היא בטוח לא לאשמורת ראשונה של הלילה, בה ישנם עוד קולות ורעשים, אלא לפחות לאשמורת שניה. כלומר השיר עד לנקודה זו, מספר לנו מתי הדוברת לפי הערכה התעוררה. כלומר עד כאן היא קמה בשעה לא רגילה לה. האם אכן זו האשמורת בה באמת התעוררה? זאת נראה בהמשך. תובנה אחרת היא התהייה שלה תּוֹהָה הַיֵּשׁ מַבְדִּיל עַתָּה בֵּין תְּכֵלֶת לְבֵין כָּרְתִי כאן היא מכניסה את שאלת חז"ל "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר... בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי" (משנה ברכות א, ב). כרתי למי שלא יודע הוא צבע ירקרק. מכאן ישנו עוד פתרון לדיוק של השעה שהיא קמה, לאמור לא אשמורת ראשונה, לא בחצות וגם לא באשמורת שניה, אלא באשמורת שלישית. היינו לקראת שחר. היפה הוא ששעת השחר, שהיא בין תכלת לכרתי, מזכירה את שעת הדמדומים של הערב, סיומו של יום, ושעת דמדומים היא שעה של ערפול, של אי-בהירות מסוימת, של תהייה, וזה בהחלט מתאים לתהייה שלה שבשיר. ובסוף ישנה גם פואנטה יפה לשיר: עֵינָי תּוֹלָה בָּרָקִיעַ - שׁוֹאֶלֶת אֱמוּנָה אם היינו חושבים שהיא תמשיך ותביע דעתה על השמש העולה לשחרו של יום, מסתבר עתה, שהשעה המיוחדת, אורות השחר המפציע וערפולם, בין תכלת לכרתי, לא גוררים את חוש הראיה שלה להמשיך ולהביט אל האופק, אלא דווקא מעלה אל השמים אל המקור שממנו ניתן לשאוב אמונה. הרקיע כמו מרקע שטוח, שעליו מוגשת לה כמו על טס האמונה. להבדיל, משמים בעלי עומק, שצריך לתור אחרי האמונה. והמשמעות של הפואנטה היא שכל השעה הלא רגילה הזאת, התהייה שלה, מנווטים אותה אל מקום אחד: אל הבקשה לאמונה. מאחר שאני יודע שהמשוררת היא בעלת אמונה הרי השיר מבטא את רצונה העז להתחזק באמונה ואני מאחל לה זאת בכל לב.