חוק האזרחות צריך להיות מחוץ למשחק הפוליטי בין קואליציה ואופוזיציה ובין ימין ושמאל, מאחר שמטרתו לסייע במאבק בטרור, כפי שקבע בית המשפט העליון כאשר דחה פעמיים עתירות שהוגשו נגד הארכת החוק, תוך אמירה מפורשת וברורה שמדובר בחוק מידתי שתכליתו להגן על ביטחון אזרחי המדינה.
שופטי בית המשפט העליון שבדקו את הוראות החוק בהרכב מורחב של אחד עשרה שופטים, הגיעו למסקנה שאמנם החוק פוגע בזכויות חוקתיות, אך מדובר בפגיעה מידתית הנדרשת במסגרת המאבק הקשה שמנהלת מדינת ישראל נגד ארגוני הטרור שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לפגוע באזרחים חפים מפשע.
לפיכך, הארכת החוק, כפי שנעשה מדי שנה, הוא צורך הכרחי במאבק בארגוני הטרור שמצליחים לנצל את הדמוקרטיה הישראלית ואת ההומניות המוגזמת כלפיהם כדי לפגוע באזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין. באופן די מפתיע מסתבר שארגוני הטרור לא נוהגים לעשות הבחנה לגבי ההשתייכות המפלגתית של הקורבנות- אם לימין או לשמאל..
על-רקע תובנות בסיסיות אלו, מוטלת על כל חברי הכנסת וללא יוצא מהכלל, להימנע במקרה זה משיקולים אישיים או פוליטיים. שהרי על-פי הפרשנות הפשוטה מהתייחסות בית המשפט העליון לחוק, ניתן לומר שאי תמיכה בחוק מהווה פגיעה ביכולתה של המדינה להיאבק בטרור עם כל המשתמע מכך, הן במישור האישי והן הציבורי.
חובה מוסרית זו, מוטלת גם על חברי הכנסת הערבים כנבחרי ציבור וללא קשר לעובדה שרשימות הנפגעים ממעשי הטרור כוללות גם אזרחים ערבים רבים וחפים מפשע. כך שעם כל הקושי המובן עליהם להתעלות על שיקולים פופוליסטים ולא להתנגד להארכת החוק שנועד לסייע בהגנה מפני פעולות טרור לגבי על כלל אזרחי המדינה.
למען הסר ספק יובהר כי אין בכך כדי להמעיט בחשיבות השמירה על
כבוד האדם וחירותו או בצורך לבחון את הוראות החוק כדי להבטיח את המידתיות הנדרשת. אלא שכעת יש לכבד את הכרעת בית המשפט בנושא ואלה הסבורים אחרת צריכים לפעול במישור החוקי או המשפטי אך לא לתת ידם לפגיעה במאבק בטרור.
הדילמות במשטר הדמוקרטי בין ערכים חברתיים חשובים העומדים בסתירה קיימות מאז התגבשות המדינה הדמוקרטיה בעידן המודרני. פעמים רבות נאלצת המדינה להעדיף ערך דמוקרטי מסוים על פני ערך אחר. העדפה זו, אין בה כדי לומר שהערך השני אינו חשוב אלא שבעת קבלת ההחלטה טובת הציבור מחייבת להעדיף את הערך האחר.
כך לדוגמה, מאז ומתמיד כל המדינות הדמוקרטיות, נוהגות להעניק עדיפות ברורה לשיקולי ביטחון כדי לממש את חובתן העליונה להגן על אזרחיהן על פני "זכות הציבור לדעת", המהווה ערך דמוקרטי עקרוני. ידוע גם שבמקרים של חשש מפני פעולות טרור הן לא מהססות לפגוע בזכויות יסוד של אזרחיהן כדי למנוע פגיעה בביטחונם ובביטחון המדינה.
בנסיבות אלו, חוק האזרחות במתכונתו הנוכחית מאזן בין הערכים החשובים. בפרט כאשר הוראותיו קובעות כי כלל לא יוענקו היתרי שהייה בישראל לתושבי השטחים הפלשתינים, או לאזרחים ממדינות עוינות (אירן, לבנון, סוריה ועירק), יחד עם מתן אפשרות לאשר בקשות במקרים חריגים ומטעמים הומניטריים.
יובהר כי מאמר זה עוסק רק בהיקשר של תרומת החוק במאבק בטרור שעומד במרכז הטיעונים של שופטי בית המשפט העליון שקבעו שהוא מידתי וראוי. שכן, מדובר בנושא עם השלכות בתחומים חשובים נוספים. כגון, צמצום הפגיעה הקשה בנשים וילדות פלשתיניות המנוצלות לעתים בדרך של סחר בנשים ופוליגמיה במסווה של איחוד משפחות, והכל בחסות החוק ותמיכה של ארגונים הפועלים כביכול בשם ערכי הדמוקרטיה, הליברליות וההומניות.
לסיכום, העמדה הערכית והברורה שקבע בית המשפט העליון ביחס לחוק היא זו שצריכה לכוון את חברי הכנסת. מלבד החובה המוסרית המוטלת עליהם לפעול למען שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה, הם אמורים לשמש דוגמה ולהיות קשובים להחלטות בית המשפט העליון. עם זאת, לאור ההשלכות כבדות המשקל של סוגיה חברתית וביטחונית זו, נראה שאין מנוס מחקיקת חוק יסוד- באופן שיביא לידי ביטוי ראוי את הערכים הדמוקרטיים החשובים בתחום כבוד האדם וחירותו, אל מול יכולתה של ישראל להתמודד בהצלחה עם הטרור, במציאות מאוד מורכבת של אתגרים רבים שחלקם מאיימים על צביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית וחלקם על עצם קיומה.