על נסיגת מחלקת-דפנה סיפר יאיר שולמן: "עוד בזמן הפעולה ירו עלינו החמדונים מצפון. ההרגשה הייתה נוראה: אש מלפנים ומאחור. ירינו עליהם באש מקלעים. החגור שלי היה מבד. לכן אבדו לי הכדורים, ונשארתי עם 'טומיגאן' בלי תחמושת. לידי שכב מקלען שקיבל הלם. לקחתי את המקלע שלו, התחמושת אזלה. חברים השליכו לי מהבונקר קופסאות עם כדורים, הן לא נפלו לידי ממש. רצתי תחת האש. בתוך שיחי סירה קוצנית. אספתי אותם ומילאתי את השרשרות. לידי עברו אנשים שחזרו מהמשטרה. הם היו המומים ולא ידעו לענות, מה בדיוק עושים, מכשיר-הקשר נפגע. נותקנו. סגנו של דודו, שמחה זקס, היה פצוע בעקב. הוא פקד: 'מי שיכול, שייקח את הרגליים ויסתלק!'. ליזהר ערמוני ולי הורה שמחה לחפות במקלעים על הנסוגים. ערמוני שכב תחת עץ החרוב, ירה על הערבים שיצאו מבית-המשטרה ולא נתן להם להתקרב אל הנסוגים. כשנגמרה התחמושת שלי ניתקתי מגע. באותו רגע הגיע ערבי סמוך אלינו, והשליך עלינו רימון. אחד צעק, 'רימון!', וכולנו תפסנו מחסות ושכבנו מאחוריהם.
„חזרנו חבורות חבורות. אחת הבעיות הייתה האנשים שנתקפו בהלם. אני זוכר לוחם, לא פצוע, שוכב ומשמיע קולות של משוגע. לא ידענו מה לעשות. החובשים טיפלו בפצועים, נשארו איתם, ואחדים מהם שילמו על כך בחייהם. בחור ששמו מוסא הלך עם מקלע ביד וחיפּה על הנסוגים. באמצע הדרך הגיעו לקראתנו אנשים מכפר-גלעדי ועזרו לנו ללכת. ב-9 בבוקר הגענו לנקודת ריכוז פצועים, על הכביש הראשי. אני הייתי פצוע קל יחסית: נשברו לי שתי אצבעות".
שמחה זקס כתב: "... 'נתקבלה פקודת נסיגה', מודיע הקשר. האומנם ניסוג ונעזוב כאן הרוגים ופצועים שעוד לפני שעה לחצנו את ידיהם ואשר האמינו כי לא נעזבם? 'אנחנו מחזיקים מעמד! שלח תגבורת! יש פצועים והרוגים!'. 'לסגת!', מצווה האלחוט, 'להוציא מקסימום אנשים! תגבורת עולה לתפוס את הפילבוקס- שבדרך הנסיגה'.
„מתחילה הנסיגה. בקפיצות עזות נעים האנשים מסלע לסלע. הכדורים השורקים מתיזים רגבים ונתזי-אבן. האנשים עוברים דרך השוחה שלנו. שבה יושב הקשר. האויב מבחין בכך ושולח את האש למקום. 'היכון לקפיצה... קפוץ... נפצעתי...נפצעתי...', קריאות מכל עבר. 'להמשיך! לא להיעצר!'. אני מנסה לקום ואינני יכול. אני נשען על הקיר ואמנון תומך בי. שנינו אחרונים. כדורים שורקים מכל עבר. 'היכון לקפיצה... קפוץ... חכה!'. צרור מכסה את העמדה. אבק וריקושטים. 'קפוץ!', שנינו מדלגים. אני על רגל אחת והוא תומך בי. מה יקר החבר ברגע זה! הוא לא יפקיר אותי, אבל מה יהיה אם גם הוא ייפגע?
„'אמנון, קפוץ לעמדה הקרובה. אני אגיע איכשהו'. ׳לא תוכל', הוא אומר 'קפוץ... תן את הסטן. קפוץ!'. אני מנסה לקפוץ אך הרגל אינה נשמעת לי, אני נופל. קם, מתקדם. קופץ על רגל אחת, נתקל ונופל. תופס מחסה ונופל. 'בוא הנה, כאן מחסה טוב', קוראים לי שני המם-כפים שנשארו גם הם בקרבתי. אני קופץ, נופל, והם מושכים אותי אל מאחורי הסלע. כדור שנתקע בקרבתי משמיע יבבה.
„לפתע מתכסה העמדה אבק. מכיווּן בלתי צפוי, יורים בנו! אנו מתגלגלים אל מאחורי סלע אחד. 'זרוק רימון!' אני צועק. אמנון זורק. אנחנו מתארגנים. 'אתה החזק רימון, ואתם ת"תים', אני אומר, 'יופיעו הערבים, תנו אש'. בעל הרימון מוציא את הניצרה. 'הינה הם', הוא אומר, עוזב את הרימון ותופס תת-מקלע. הת"תים יורקים אש. לפתע נשמעת צעקה: 'היזהר, רימון!'. מסתכלים והינה בינינו מונח רימון-יד שפס-עשן יוצא ממנו. בזמנים רגילים ודאי היינו נבהלים. אלא שכאן התכופף אחד, תפס ברימון והשליכו החוצה. כולנו משתטחים. במרחק כמה צעדים מאיתנו מתפוצץ הרימון. 'קפוץ!' צעקתי והכול זינקו מהעמדה. הערבים, בראותם זאת, פתחו באש. אשר, שעד כה לא נפצע, קיבל כדור ברגלו אך המשיך לרוץ, הטלתי רימון לעבר הערבים והם לא העזו להרים ראש. הוצאתי את ידית הדריכה והחלטתי להתגונן אם יתקיפו. דם נזל מן הפצע שברגלי אל האדמה. מאחור קראו לי לסגת. נגררתי באפיסת-כוחות, אדיש לכול. כדורים המו מסביב. האויב צלף ללא הרף. כמה מן הפצועים כשלו, וחבריהם, גם הם פצועים, תמכו בהם. אש מקלעים מן האגף בישׂרה את בוא התגבורת. הפצועים והתשושים ירדו לנקודת האיסוף. שוב נוכחנו מה היה בשבילנו החינוך הפלמ"חי. לפצוע שלידי הגיע חבר, שהתכופף להגמיעו מים. 'אני מת לשתות'. אמר הפצוע, 'אבל זרוק מבט, אולי שוכב פה אחד קשה יותר'."
עשרים ושניים לוחמים נהרגו בקרב נבי יושע, וביניהם שני מפקדי מחלקות, דוד צ׳רקסקי ופילון פרידמן, וחמישה מפקדי כיתות. רבים נפצעו, חלקם קשה, והאנשים שנתקפו בהלם-קרב יצאו ממעגל הלוחמים.
3
__________________
בשבוע הבא: דיווחים על הכישלון למטה "גולני" ולמטכ"ל בתל אביב; המופקרים בשטח נקברו בקבר אחים; עדותו של משה קלמן; הופעת הצ'יזבטרון; הגדוד היה בהלם; יש לעבור להכרעה; היעד למתקפה היא העיר צפת