מעברת שימרון הוקמה בשנת 1950 על צלע גבעה בשיפוליו המערביים של תל שימרון, צפונית לכביש חיפה-נצרת. נקלטו בה עולים חדשים שהגיעו ארצה מצפון אפריקה, מרומניה ומפולין, מפרס, מעירק ומארצות נוספות. המעברה הכילה בעיקר פחונים, בדונים (מבנים דמויי צריף עשויים מבד) וצריפי עץ מועטים, שמוקמו על משטחי בטון. על-פי ההערכה, מס' הנפשות שהתגוררו במקום נע בין 400 ל-700. המעברה פורקה בשנת 1958 ומרבית יוצאי המעברה עברו למגדל העמק ורמת ישי ויישבו אותם. בשטח המעברה נותרו שרידי משטחי הבטון שהיו רצפות הפחונים של המעברה.

המעברה שכנה במרחק כ-2 ק"מ צפונית למושב נהלל. ביקשתי מעפר אבירן, חבר מושב נהלל, חוקר ומתעד נהלל ויישובי העמק, שזוכר את המעברה עוד בנעוריו, לספר לי על המעברה והווי החיים בה. אבירן מספר כי מעברת שימרון הייתה מעברה די גדולה שהשתרעה למעשה מפאתיו המערביים של בית הקברות תל שימרון (נהלל) עד מעין עין סימונה. במעברה היו כ-150 ביתנים מסוגים שונים (פחונים צריפים ועוד). השירותים היו מחוץ לבתים. לכל ארבעה ביתנים היה ברז מים בחוץ והמים הובאו בצינור מבאר (מעיין) לא רחוקה מהמעברה. לאורך תקופת קיומה של מעברת שימרון היו שעזבו ליישובי קבע ולשיכונים ובמקומם הגיעו למעברה אחרים. חלקם אנשים ממעברות אחרות. מי ניהל את המעברה? המעברה הייתה בתחום שטחה המוניציפלי של מועצת אזור נהלל וקישון. ראש המועצה היה אז חיים ראם. המועצה היא שאמורה הייתה לספק שירותי נקיון, תברואה ושירותים מוניציפליים אחרים לתושבי המעברה. מעיון בעיתונות משנות ה-50 אני למד כי בשנתיים הראשונות לקיומה של המעברה ניהלה את המעברה הסוכנות היהודית מחוז צפון וכי ב-15 במאי 1953 העבירה הסוכנות את המעברה לרשות "עמידר". היו מספר מקרים שמועצת אזור נהלל וקישון הפסיקה מתן שירותי נקיון ותברואה לתושבי המעברה על-רקע חילוקי דעות עם הסוכנות ועם עמידר בנושא מי אחראי לתקצב את השירותים הניתנים לתושבי המעברה. בעיתונות דאז הוגדרה המעברה כמוזנחת.

עופר אבירן מציין, כי הישוב אולי היחידי שבא לעזרת תושבי המעברה וממש נזעק לעזרתם, היה מושב נהלל. כידוע למושב עובדים ובמיוחד כמו נהלל היו מספר עקרונות ואחד מהם הוא עיקרון "עבודה עצמית" שקובע כי העבודה במשקים תיעשה על-ידי בני המשק, בני המשפחה ולא על-ידי פועלי חוץ - פועלים שכירים, וזאת כדי למנוע יצירת מעמד של בעלי משקים החיים על יגיעתם של אחרים. אל מושב נהלל הגיעו בתחילת שנות ה-50 מנהלי המעברה ואנשי הסוכנות והסבירו לראשי המושב שעיקרון "עבודה עצמית" הוא מאוד חשוב, אבל אנשים במרחק שני ק"מ מהם שוהים במעברה ואין להם מה לאכול, ואז התקבלה החלטה פורמלית באסיפת המושב ובמועצת נהלל הקוראת למשקים להעסיק פועלים מתושבי המעברה שצריכים עבודה. תחילה היה זה פעמיים בשבוע ואחר כך גברה תדירות מספר הימים בהם הועסקו אנשי המעברה בנהלל. תושבים במעברה היו יורדים מהתל לנהלל לסידור עבודה. סדרן עבודה מטעם נהלל (עופר אבירן מזכיר את שם הסדרן ישראל בוט) הפנה את האנשים האלה לעבוד במשקים בקטיף פרי של אשכוליות ועוד ובעבודות משק שונות נוספות. זה נתן לכמה גברים מהמעברה פרנסה. בנוסף לכך עבדו כמה מאנשי המעברה במשק הציבורי של נהלל. אבירן מזכיר בעניין זה את תושב המעברה חביב פרץ ואת אחיו דוד פרץ שעבדו שניהם במחסן התערובת של נהלל במשך שנים רבות גם לאחר שעזבו את המעברה. עובד נוסף מהמעברה במשק הציבורי של נהלל היה יוסף חנונה שניהל את המחסן המרכזי של הבאת התוצרת החקלאית. חנונה עבד 50 שנה בנהלל והוא פנסיונר (גימלאי) של נהלל.

תנאי החיים במעברה היו כידוע קשים. ובמיוחד היו קשים בימי חורף גשומים וקרים כאשר שטח המעברה הפך לשדה בוץ. חורף שנת 52-51 היה קשה מאד. ירדה כמות גדולה של גשמים. היה בוץ במעברה. היה קשה להחזיק את הילדים במעברה בתנאים כה קשים. מספר עפר אבירן: "במבצע "קורת גג" הורדו כ-25 ילדים מהמעברה לנהלל, פיזרו אותם בין המשפחות והמשפחות אירחו אותם בבתים. הם השתלבו בחברת הילדים. הילדים היו במשך כ-3 חודשים בנהלל. אחר כך היו צריכים לחזור למעברה להורים שלהם. היו שם סצנות קורעות לב כי חלק מהילדים לא רצו לחזור. הם ראו מה זה לגור ב"בית רגיל", ראו את תנאי החיים של ילדים במושב וכו'. הם חזרו הביתה למעברה להורים שלהם. בהמשך היה מבצע במסגרת מבצע ארצי ל"ביעור הבערות" (כיום נקרא תהיל"ה-השכלת מבוגרים). נשות נהלל התארגנו והיו עולות לתל (שימרון) ומלמדות את המבוגרים עברית. אבירן מציין כי בין הנשים הפעילות בתחום זה הייתה יהודית אלקנה ודבורה דיין, אימא של משה דיין.

בין אנשי המעברה היה יעקב ("ינקו") יעקובוביץ' שעלה מרומניה עם אמו והתגוררו במעברת שמרון. מספרת בתו של "ינקו" חיה זך-יעקובוביץ': "אבי ינקו עבד במשקים בנהלל, שם זיהו את אופיו המיוחד, חריצותו והידע שלו בחקלאות. ברבות השנים עבד בפלחה ולאחר מכן שימש כ-30 שנה כסגן מנהל המדגרה. ינקו התקבל להיות חבר במושב נהלל שם הקים משפחה עם מרים ונולדו להם בן ובת. הבן אריק יעקובוביץ, היה חבר מושב נהלל ושימש כסגן מנהל הפלחה של נהלל. אוהב אדם ואדמה, כמו אביו. במלחמת של"ג, ביוני 1982 נהרג אריק מפגיעה ישירה בטנק שלו מאש כוחותינו בלבנון, שבוע לפני יום הולדתו ה-23. חבריו הקימו לזכרו אנדרטה בשדה הכותנה בנהלל שממנו יצא ישירות למלחמה.

שרה סרנצקי לבית נג'יאן התגוררה במעברת שימרון בין השנים 1956-1953. היא שלחה אלי את סיפור חייה ותיארה את הווי החיים במעברה. מספרת שרה: נולדתי בפרס ב-1951, עליתי עם הורי לארץ ב-1953 ולאחר שהות של כמה חודשים באוהלים במחנה העולים "שער העלייה" בחיפה עברנו למעברת שימרון שליד מושב נהלל שם קיבלנו צריף. הצריף היה בערך בגודל של כ-20 מ"ר וכלל חדר אחד עם מטבח, מיטות סוכנות, ללא ארונות. המזרונים היו "עם קוצים", והשמיכות לא היו נעימות ומעקצצות ואחר כך נתקלתי באותן שמיכות בצבא. בחורף היה קר, לא היה חימום, לא היה חשמל. השתמשנו בעששיות. לכל ארבע משפחות היו ברז ושירותים בחוץ. הכי גרוע היה לצאת בלילה לשירותים, קר, אין חשמל. אוטובוס עבר פעם ביום על כביש חיפה נצרת והיינו הולכים ברגל לנהלל לקנות עופות וביצים. מספרת שרה סרנצקי - במעברה נולדו להורי עוד שתי בנות ובן. באירן אבא היה סוחר בדים. כאן הוא עבד בחקלאות. הוא התחיל אצל אלוף מוסה פלד במושב נהלל, ואחר כך קיבל עבודה בקיבוץ רמת דוד במטעים. לא היה בית ספר במעברה, לא הייתה מסגרת חינוכית מסודרת, היה רק גן רב גילאי, לא גן כמו היום. גם רוב האימהות היו בבית. עוד היא מספרת: כשאימי עמדה ללדת, אבא שלי הלך ברגל לנהלל ודפק על דלת של מישהו במושב שהייתה לו מכונית על-מנת שייקח אותה לבית חולים. והוא לקח אותה לבית החולים. למרות תנאי החיים הלא קלים זוכרת שרה סרנצקי (אז נג'יאן) את התקופה במעברה כתקופה יפה בחייה. ילדות של טבע. סביב המעברה היו כבשים ופרות ושדות. הנוף הנשקף מהמעברה היה של שלל צמחים ובהם עיריות, כלניות וזעתר, עצי שיטה לבנה, חרוב, ואורנים.

עברתי על עיתוני שנות ה-50 ועיינתי בידיעות שהתפרסמו על מעברת שימרון. הן מועטות יחסית. ייתכן שבארכיוני המדינה ומוסדות התיישבותיים כמו הסוכנות היהודית מצויים חומרים רבים יותר על המעברה. בעיתון הצפה (13 בדצמבר 1954) במדור נרשמו לנישואים אני קורא כי חנניה בן-משה בוזגלו ובח"ל, שניהם ממעברת שימרון, נרשמו לנישואים אצל הרב זכריה כהן רב מושב נהלל. הרב זכריה כהן, דמות מיתולוגית בעמק, שימש גם כרב של מעברת שימרון ומעיתוני התקופה אני למד כי הרב רשם-השיא מספר זוגות מהמעברה. בעתון חרות (29 באוגוסט 1956) במדורו "משוט בעמק" סוקר ש.ליש את הנעשה בישוב יפעת בעמק ובאותה סקירה על יפעת מוסיף ש.ליש כהערת אגב את המשפטים הבאים: "מכערים רק את נופה של יפעת ואת רוחם של תושביה הצריפים האפורים של מעברת שימרון העומדים בעירומם מזה שנים בלי חתימת ירק על ידם". בעיתון דבר (27.7.55) מדווחים על תוצאות הבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי 1955 בקלפי במעברת שימרון. ואלה התוצאות: א-מפלגת פועלי ארץ ישראל - 141 קולות, ב-חזית דתית לאומית - 31 קולות, ת"ו-מפלגת אחדות העבודה (טבנקין) - 25 קולות, ח- תנועת החרות (מנחם בגין) - 3 קולות, צ - 4 קולות, פ - 1 קול, גד-חזית דתית תורנית - 1 קול.

ביום ה' (29.7.21) נערך ברחבת בית העלמין שימרון (נהלל) טקס הסרת הלוט משלט מורשת שהוצב סמוך לרחבת בית העלמין ליד המקום בו שכנה המעברה - שיפוליו המערביים של תל שימרון. בטקס השתתפו ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל אייל בצר, ראש עיריית מגדל העמק אלי ברדה, אורי בן ציוני מנהל מחוז הצפון במועצה לשימור אתרי מורשת, תושבי האזור ותושבים שהתגוררו במעברה או צאצאיהם ובני משפחותיהם. בין המשתתפים בטקס חביב פרץ ויוסף חנונה כיום בני 90 ויותר שהתגוררו במעברה. חביב פרץ ואנשים נוספים שהתגוררו במעברה סיפרו בפני באי הטקס על זיכרונותיהם מהמעברה. את הקמת והצבת שלט המורשת להנצחת מעברת שימרון יזמה "עמותת המעברות - מעקירה לתקומה" בראשות היו"ר בני אשר (איש סיירת מטכ"ל בעברו) שתפקידה להנכיח ולספר את סיפורן של המעברות. אומר בני אשר שגדל בעצמו כילד במעברה (כורדאני ב') ושם העביר את שנותיו הראשונות: "הממסד לא הכיר בסיפורם של תושבי המעברות, אבל היו שם דברים טובים ואנשים מוצלחים שישבו והקימו את הארץ. אני נדהם מכך שהאתוס שלהם לא נשזר בסיפורה ההירואי של הקמת המדינה. תקופת המעברות לוטה בערפל ואני רוצה לשפוך אור בנושא, שאנשים יספרו את סיפוריה. מדובר בעשר שנים משמעותיות בחיי מדינת ישראל".