זכותם של אזרחיות ואזרחים לא להתחסן ולטעון כי הזריקה מזיקה. אך זכותי להאמין להפך, לרופאים ולמדענים רבים שמייעצים להתחסן ומסבירים כי המסרבים לעשות כן לוקים בקורונה יותר מהאחרים. זו משוואת זכויות הוגנת.
למרות ששיעור המתחסנים עולה לאין-ערוך על המתנגדים והכלל הוא "אחרי רבים להטות" - הבה נישאר במשוואה המאוזנת הזאת. הלא-מחוסנים סבורים שאנו גורמים נזק (איזה? אבל נניח לצורך הדיון) ואילו המתחסנים סבורים ההפך. מה, אפוא, הפתרון ההוגן בתנאים של שוויון זכויות למרות היות המחוסנים רוב מוחץ? כמובן, ויחלוקו.
אנו נלך לבתי קולנוע אליהם יורשו להיכנס מחוסנים בלבד; והלא-מחוסנים ילכו להצגות שנועדו רק להם באולמות נפרדים. כך יפצלו את בתי הקפה למחוסנים ולא מחוסנים; ואת החנויות לפי שעות או לפי אזורים, וניתן יהיה להתקיים אלה בצד אלה ללא האיבה המאפיינת עתה את היריבים.
לגופו של עניין נראה לי כי נפתלי בנט וניצן הורוביץ, ואיילת שקד המסייעת להם בתום ישיבות קבינט מעיקות, מציגים מגמה בסיסית נכונה: דרכי קבלת החלטה נכונות. בלי היסטריה. בלי נצנצים. בלי הפעלה בתזזית. מה שמציגה הממשלה הנוכחית נבון. לא מסעיר. לא דרמטי. לא גורם לקהל לצרוח "נפתלי מלך ישראל", אבל משהו ענייני. כהליכה בשדה מוקשים, צעד קטן - ובדיקה; עוד צעד אם צריך - ועוד בדיקה.
בסיבובים הקודמים הטילה הממשלה מגבלות בלתי סבירות. היא ניסתה לחסל את הדמוקרטיה. כמעט סגרה את בתי המשפט. חלק מתומכיה העלו האשמות שווא כאילו בהפגנות נדגרה הקורונה. לכן נסגר המשק. לכן שילמו לאנשים ישירות מיליארדי שקלים במקום לעשות זאת דרך מקומות העבודה שלהם. לא הפעם.
צבי בנטוואיץ' ורבקה כרמי ואביגדור ליברמן ויורם לס ועדית מטות וערד ניר ויפעת שאשא-ביטון הם אנשים שקולים. התנגדותם לסגר הגיונית. רבים הסיכויים שהם יכולים לחסוך למשק הישראלי את הנזק החמור שהביאה עליו הממשלה הקודמת. אבל נניח לצורך הדיון התיאורטי, בבחינת התסריט הגרוע, שיתברר כי אין מנוס מסגר. במקרה זה נאמר לעצמנו כי הממשלה הגיעה למסקנה הכואבת בהליך אחראי ומתון וספקני וחקרני, ממש כמו שמצפים מממשלה במדינה מתוקנת.