לכבוד יום הולדתי הארבעים ועוד קצת, הפתעתי את עצמי בספריית קודש גדולה יותר ממה שהייתה לי עד כה, מתוך תפילה ותקווה שעם הגודל יגיעו עוד ספרים ומי יודע אולי נפתח אותם ואפילו נקרא ונלמד בהם, כמאמר רבותינו "עוד ישבו זקנים (אנוכי) ונערים (נכדיי) וכו'". ויש מי שצוחק על נבואה זו, ויש מי שבוכה ואלו ואלו שילמו טבין ותקילין על הספרייה. זו הישנה פונתה וגרמה לבית להיראות כמו אחרי מלחמה, כך שלא היה ניתן להאמין שכל אלו נכנסו לתוך ארון כזה קטן. החדשה הגיעה, והספרים שנערמו על השולחן יחד עם עוד מיני ניירות טפסים תלושי משכורת תשלומי ארנונה ושאר ניירות לטיפולי, הוחזרו אחר כבוד אל תוך הספרייה החדשה. והנה נמצא לו משהו שמצאתי והדפסתי אי-שם לפני כמה שנים כששוב עלו התהיות והשאלות מצד רבנים שהעלו מן האוב שאלה ישנה, ונדמה תמיד שכבר לא רלוונטית, אודות התהייה בדבר יהדות עדת בני ישראל מהודו.
ביום 17.8.1964, י' באלול תשכ"ד לפני 57 שנה, בעקבות מחאות מצד קהילת יוצאי הודו בישראל אודות האפליה והפקפוק בדבר יהדותם יוצאים בני הקהילה לשביתה. קדם לזה מחאה נוספת כאשר חלק מבני הקהילה החליטו לעזוב חזרה להודו. המחאה גואה והדיון מגיע לכנסת. לדוכן עולה ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין ופונה אל הממשלה ואל הכנסת. מולו ניצב שר הפנים חיים משה שפירא איש הציונות הדתית (המפד"ל) ושר הדתות זרח ורהפטיג גם הוא איש המפד"ל. ראש הממשלה הוא לוי אשכול והימים הם טרום ימי תנועת ש"ס ומי שמחזיק במונופול על הדתות הוא מחד המפד"ל דאז, ומאידך תנועת אגודת ישראל החרדית. הרב הראשי הוא הרב ניסים. יעברו כמה שנים עד שהרב עובדיה יוסף יעניק את חותמתו הסופית לאישור בני הקהילה כיהודים לכל דבר, ולצערי כמה מאלו שמחזיקים עצמם כתלמידיו המובהקים, דווקא הם מתעלמים לעיתים מקביעתו, ומנסים לחפור שוב ושוב כאילו לא חסר לנו כאן על מה לריב. כאילו אין לנו מיליון איש שאינם יהודים ושעלו לכאן מכח חוק השבות. כאילו שפסילה של קהילה שלימה ירפא את מצבם העגום. הנאום ארוך וניתן למצוא אותו באתר הכנסת ואני מביא חלקים קצרים ממנו.
"אנו מתייחסים בכבוד ובהדר לרבנים הראשיים. ובכבוד זה נדבר אף היום על הבעיה העומדת לדיון. נדבר עליה בכנות. בהנחיותיה של הרבנות הראשית לגבי אחינו יוצאי הודו מעדת "בני ישראל", ישנה פסקה המצווה על בדיקות מיוחדות לגבם (מנחם בגין מתייחס לדרישה לערוך בדיקות רק במקרה של נישואי "תערובת" כלומר אישה בת הקהילה הרוצה להינשא עם גבר שאינו בן העדה, או להפך גבר בן העדה שירצה לשאת אישה שאינה בת העדה) אז ייבדקו בבדיקות מיוחדות, שאינן נעשות כאשר בן קהילה רוצה לשאת בת קהילה.
הרבנות הראשית חוזרת ומכריזה כי בני ישראל מהודו דינם כדין ישראל לכל דבר... עדת בני ישראל עדת יהודים עתיקה מאוד. לעיתים אנו מלאים פליאה והערצה לנוכח הקיום של בני עמינו. אחינו יוצאי הודו עדת בני ישראל השמיעו את ה"שמע ישראל" הנצחי כל ימיהם מוקפים זרים ונכרים שבעצם מספרם לחצו עליהם. עתה הם באו אלינו שבו למולדתנו. עלינו לקבל אותם באהבה." ולסיכום הוא פונה בקריאה לשובתים "אנו קוראים לאחינו השוכבים זה השבוע החמישי או השישי בחוצות ירושלים לשוב לבתיהם" (הוא מנמק את קריאתו לבני הקהילה לסיים את השביתה מחשש שיצא שם רע למדינת ישראל בעולם שזו מדינה מפלה וגזענית)... אנשים אינן שוכבים על מדרכות במשך ימים כשלא כואב להם כשאין להם זעקה כנה בלב".
הנאום הזה נמצא בתוך ימי החודש לפטירתו של הסבא היקר של אשתי אפרים אשטמקר ז"ל. אני זוכר אותו בעיקר כאבא של חבר, אבל גם מי שהיה אחד מעמודי הקהילה וסייע להנהגת בית כנסת "שערי שמים" שנים רבות כגזבר נאמן. מוכר כעורך תפילות ואירועים ולא עלינו אזכרות. אליו פנו רבים כדי שיכתוב עבורם מול הממסד או כאשר רצו מכתב רשמי בשפה האנגלית, איש שהיה מענטש- בן אדם. ועוד צד שהיה פחות מוכר בו באדם השקט הזה, ובכוונה או לא, דווקא בהקשר הזה הנאום הזה נמצא. לפני שתים עשרה שנה כששוחחתי עם קרוב משפחה יקר ואיש ספר- שמעון קולט ז"ל שאף הוא הלך לפני כמה חודשים לעולמו. הסברתי לו שאשתי המיועדת היא נכדתו של אפרים, וביקשתי שיגיע לברך את אחת משבע הברכות בחופה.
"אפרים ספוטניק" הוא פסק וחייך. נזכר בימים הסוערים של לפני ארבעים שנה בעת המאבק הסוער להכרת יהדות הודו. סיפר לי על מאבקו של אפרים, אותו איש צנוע שקט ונחבא לכל דבר שנוגע לו עצמו, אבל מול כבודם הרמוס של בני קהילתו לא שתק. נעמד בחזית ונאם את "נאום הספוטניק". אותה חללית רוסית שהייתה הלווין המלאכותי הראשון ששוגר על-ידי האדם לירח בשנת 1957. "אנחנו נעשה כאן היסטוריה אמר אי-שם לפני 57 שנה, נהיה הספוטניק של בני הקהילה". מאז דבק בו הכינוי אפרים ספוטניק.
הימים חלפו. המחאה פעלה ורק זיכרון אחד שמתחבר עם נאום נשכח וחללית ספוטניק כל אלו באיש אחד שהשבוע פקודת חודשו. יהי זכרם של אפרים אשטמקר ושל שמעון קולט ברוך.