והיה ביום ההוא, בתחילת השנה השנייה להשתוללות מגפת נגיף העטרה, בתי החולים החלו לקרוס בזה אחר זה. קריסת בתי החולים נבעה מבורותם ומעקשנותם של מיליון ורבע תושבים שהחליטו לא להתחסן. בין סרבני החיסון היו מורים, גננות, רופאים ואחיות.
בהדרגה מיליון ורבע סרבני החיסון נדבקו הדביקו את כל שאר האוכלוסייה שעדיין לא הספיקה להתחסן. ואם לא די בכך, הרי שהזנים החדשים של נגיף העטרה הדביקו גם את מי שכבר הספיקו להתחסן בנוגדני הזנים הראשונים, כך שגם ה"מחוסנים" כביכול נדבקו, חלו ונפטרו. התוצאה הסופית הייתה שרבבות חולים הציפו את בתי החולים.
כתוצאה מהצפה זו החלו הצוותים רפואיים בבתי החולים לקרוס בזה אחר זה: בחלקם קרסו נפשית ולא הופיעו יותר לעבודתם בבתי החולים; בחלקם קרסו גופנית מעייפות גופנית; וחלקם נדבקו במחלה ולא יכלו לתפקד.
וכך החלה קריסת בתי החולים ברחבי הארץ. תחילה קרסו בתי החולים בצפון; אחריהם קרסו בתי החולים בדרום; ולבסוף קרסו גם בתי החולים הגדולים במרכז. כיוון שכך, נתבקשו החולים לא להגיע לבתי חולים, אלא להישאר להחלים או לחלות ולמות בביתם.
כתוצאה ממציאות זו, הגיע המספר היומי של המתים לרבבות. וכעבור שלושה חודשים נדבקו וחלו במגיפה כל תושבי המדינה, ולא היה להם מושיע, והם, יחד עם הצוותים רפואיים של בתי החולים שקרסו, נפטרו בזה אחר זה, ולא היה מי שיקבור אותם, כי גם הקברנים נפטרו. וזה היה גם גורל שאר בני האדם על פני כדור-הארץ. ואז נתקיימה בהם נבואת הנביא: "והייתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ".