באחד הימים באמצע חודש יולי אני מקבל מייל שבו כתוב: שמי רותי דורון ואני תושבת גוש-עציון ביישוב "תקוע". קיבלתי את המייל שלך מיהודית ענבר. לפני מספר שנים הקמתי ארגון סיוע הומניטרי שסייע למשפחות, נשים וילדים בסוריה, בימים הקשים של מלחמת האזרחים. הסיוע היה חשוב ומשמעותי, אבל הווה רק טיפה בים הגדול של המצוקה האנושית הקיומית היומיומית. ימים רבים לאחר מכן, ועדיין אני מתהלכת עם רצון והבנה שכבני אדם בכלל וכעם יהודי בפרט עלינו לפעול עמוק יותר ורחב יותר בהקשרי רציחות עמים, לאומים, קבוצות אתניות וכיו"ב.
אני רואה במנשר ניצולי השואה, שאותו קראת, צוואה של ממש כי "הזיכרון צריך להוליד מעשה". ועל אותו "מעשה" - הייתי שמחה להיפגש עימך, לפרוש רעיון שהולך עימי בכללותו, ולבדוק אפשרויות וחיבורים.
אצלי היישוב "תקוע", בקצה גוש-עציון, כעשרה ק"מ מדרום מזרח לבית לחם, קשור באחד ההומניסטים הדתיים שלנו, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. רות דורון, גם אם לא הייתה מקורבת לרב פרומן, יש להניח שההומניזם של רבה של העיר, חיזק בה את התודעה הזאת. עם הרקע הזה תוך אזכור מנשר ניצולי השואה, שהוא אכן מהווה ניסיון להנחלת מורשת הומאניסטית כציווי של לקחי השואה, והעובדה שזה לא היה לציון "יום הזיכרון לשואה"-Black memorial day הייתי מאוד סקרן להיפגש עם רותי ואכן נפגשנו בביתי.
מצאתי מולי בת אדם שעיניה הגדולות קורנות. אם יש אבר בגוף שלעתים נותן יותר ביטוי מאשר הלשון אלה העיניים. ומה שהעיניים לא אמרו היא אמרה ומיד בהתחלה הגדירה זאת כ"נושא שבוער בנשמה". היא פתחה ואמרה:
ביקשתי את הפגישה אתך, מתוך רצון לשמוע מכלי ראשון את מי שהיה שותף בכתיבה וקרא את מנשר ניצולי השואה. מנשר, אותו אני רואה כצוואה של ממש. מנשר, שחדר לליבי מהרגע שהכרתיו ולא הרפה. מנשר, בו אני מוצאת מסר עמוק מאוד וחריף. מנשר, שנכתב על-ידי נציגי דור שעבר מה שאין דומה לו ולא ידמה לו בכל ההיסטוריה האנושית".
כמי שמאוד מחשיב תשומת לב וחושב שזה אחד הדברים החשובים בחיי אדם, היה, הווה ויהיה, זה החמיא לי מאוד. לצערי איני יכול לחלוק את הערכה לשותפים שלי במיזם. הם לא זמינים יותר. אשר לי, אי-שם בפינה של חדרי הלב, זה אמר לי שיש בני אדם, או בנות אדם, שאכפת להם. מי שאכפתי בתחום הפרט הוא אכפתי בתחום הכלל, ואלה בין היתר רותי וחברותיה. אלה בימים הקודרים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה ומאות אלפי פליטים ללא קורת גג על סף הרעב, לא רק שלא שתקו אלא עשו.
באותם ימים אפלים כאשר על המזרח התיכון בכלל, ועל סוריה בפרט, עבר מרחץ דמים וכתוצאה ממנו החל לשטוף את האזור ואת העולם כולו גל של מאות אלפי פליטים, רותי דורון לא הסתפקה בקריאה בעיתונים, בהאזנה לרדיו ובצפייה בטלוויזיה, שגם אלה נדמו עם הזמן, אלא החליטה לעשות. יחד עם חברותיה גלית קויפמן, לילך כהן, אורטל מוּסָצ'י, בת עמי שורק ועליזה רז-מלצר הקימו תנועה בשם "לא עומדים מן הצד". והן לא עמדו מן הצד ואיתן אלפים מאזרחי ישראל שנענו לקריאה לסייע לרבבות קורבנות, רבים מהם קשישים ורבים עוד יותר - ילדים, מאות יתומים. מאה ועשרים נקודות איסוף הוקמו ברחבי הארץ. המשימה הייתה להעביר להם בדרך לא דרך סיוע במצרכים ומוצרים חיוניים כמו מזון, שתייה לא מזוהמת, תרופות ואמצעי היגיינה וגם לבוש חם, שכן באותה עת האזור היה מושלג ושרר קור כבד בסוריה.