שני נושאים לבירור המבוססים על שיכחה: עמית סגל כתב כי "הצורך בכיפת ברזל נולד מהפקרת חבל ארץ... לחסדי ההזייה שרוצחים שאנחנו חימשנו יעשו איתנו מזרח תיכון חדש". וגם הזכיר כי לעגו לליכוד באופוזיציה, שטען כי עם ההינתקות מגוש-קטיף נחווה ירי קטיושות על ישראל (אגב, ממשלת העבודה החלה את ההתיישבות חסרת התבונה והסיכוי בגוש-קטיף). נכון? כן ולא.
כי שתי עובדות אינן נזכרות בטיעון זה. האחת, שהחמאס השתלט על רצועת עזה ודחק את אש"ף אחרי ההינתקות בשנות שלטונו של אהוד אולמרט. הוא החליט לא למנוע את השתלטות חמאס על הרצועה. אילו מנע - יש סיכוי שעזה של אש"ף בלי חמאס הייתה פחות תוקפנית. אך לא זה הטיעון העיקרי אלא זה: יותר ישראלים נהרגו בתקופה בה עמד גוש-קטיף על תילו מאשר לאחר מכן. האם שכחנו את חיילי צה"ל בתצלום מביך זוחלים לחפש שרידים של חבריהם? זה גורלי.
ערכו את ההשוואה ותיווכחו כי ככל שהמצב הנוכחי רע - קודמו היה גרוע ממנו. גוש-קטיף היה נווה מדבר. גרו בו ישראלים הראויים רק לשבח. אבל הקמת גוש של 8,000 מתנחלים מול 2,000,000 פלשתינים הייתה צעד הזוי אפילו בעיני מי שזמם לבצע טרנספר בלתי אפשרי ובלתי מוסרי של הציבור ברצועת עזה.
אני חוזר למען הבהירות: ככל שהמצב הנוכחי של איום מתמיד מעזה על הריבונות הישראלית בנגב הצפוני-מערבי אינו מקובל הוא גבה מחיר דמים גדול יותר בעת שהתקיים גוש-קטיף.
איתמר אייכנר - גם הוא כסגל איש ידיעות אחרונות - שיגר תזכורת נכונה: אילו בנימין נתניהו היה עדיין ראש הממשלה היינו מצויים כבר כחודש בסגר רביעי. "ואיני רוצה לחשוב עם כמה עסקים בפשיטת רגל וכמה מאות אלפי חלת"ים". נא לא לטעות ונא לא לצייר תמונה אידילית של סיבובי הקורונה הקודמים בימים בהם ח"כ ביבי היה ראש הממשלה.
ובעניין זה כדאי לבחון את המספרים של הפרופסור ערן סגל ממכון ויצמן שהביאה השרה איילת שקד: יש בישראל שישה מיליון מחוסנים, והם "מייצרים" רק 27 חולים קשים מדי יום;
ויש כ-600,000 לא מחוסנים והם "מייצרים" 58 חולים קשים מדי יום. צא ולמד כי אילו כל סרבני החיסון נענו להפצרות הציבור להתחסן היה מספר החולים הקשים המצטרפים למעגל הארור מדי יום 30 בלבד, ולא 85. מה עוד צריך לעשות כדי לשכנע את הסרבנים לבטל דעתם מפני דעת הרוב ולהתחסן?