העולם הערבי מוטרד יותר ויותר מירידת מפלס המים בנהרות שסימלו פעם את גן העדן, הפרת והחידקל. הסהר הפורה כבר אינו פורה. טורקיה בנתה סכרים על הנהרות הזורמים משטחה, וכעת, כאשר מתמעטים הגשמים, מורגש היטב המחסור במים באזורי זרימת הנהרות בסוריה ובעירק. מי הפרת זורמים לאורך 2,800 ק"מ מטורקיה לצפון מזרח סוריה ומשם לעירק. אזור הג'זירה, שהיה אסם התבואה של סוריה, סובל ממדבור ומשני עשורים יבשים במיוחד. השלטון בסוריה מזניח את הנושא באופן מסורתי. בשנים 2010-2008 סבלו החקלאים מיובש קיצוני ומהיעדר פתרונות השקיה, מה שהביא לנטישת כפרים וזירז משמעותית את פרוץ מלחמת האזרחים. החקלאים בצפון סוריה מדווחים על הרס מטעים וכרמים בעקבות מחסור במים ובמליחות האדמה. היובש פוגע גם בשטחי המרעה ובדייגים. ירידת מפלס הנהרות מביא לזיהום המים והורס את הפקת החשמל המבוססת על זרימתו.
המצב קשה גם בעירק הסובלת מבעיות דומות בשל ירידת מפלס הפרת אחרי שהוא עובר סכרים בטורקיה ואח"כ גם בסוריה. גם בנהר החידקל (שאורכו 1,862 ק"מ) מתייבש. הדיווחים מעירק מדאיגים במיוחד, מדובר על ירידה של כחצי בכמות מי הנהרות. בשל ירידת מפלס המים המליחות עולה, מה שתורם לזיהום המים ופגיעה בחקלאים, בדייגים ובייצור החשמל.
הזיהום הסביבתי נובע לא רק משינויי האקלים. בסוריה ובעירק מתמודדים המשטרים עם בעיות פוליטיות וכלכליות קשות ונושא הסביבה נתפס כעניין שולי. המשטרים אינם מקציבים מספיק משאבים לנושא בשל המשברים, הכלכלי והביטחוני, הכרוניים.
ירדן דווקא מתייחסת ברצינות למשבר המים ולנושא המדבור, והגיעה לאחרונה להסדר אספקת מים עם ישראל. לעומת זאת, לבנון הנמצאת בהתרסקות פוליטית וכלכלית, מזניחה לחלוטין את נושא הסביבה.
באופן כללי, רמת הזיהום במזרח התיכון עלתה מאוד בשלושת העשורים האחרונים בשל התיעוש, העלייה בשימוש במקורות האנרגיה, תנופת הבנייה והזינוק בתחבורה. העלייה בזיהום האוויר בלטה בעיקר במצרים, בירדן, בכוויית, בסוריה, בקטאר, באמירויות ובלבנון. במצרים בעיית הריבוי הטבעי מחמירה את המצב וחלק נכבד מהזיהום נובע מהתחבורה (פליטת גז). לעומת זאת, במדינות המפרץ רוב הזיהום נובע ממפעלי נפט ומסופות חול.
בעירק, באלג'יריה ובתימן עדיין משתמשים בבנזין עם עופרת, בעוד שברוב המזרח התיכון עברו בשנים האחרונות לדלק נטול עופרת שמזיק פחות.