צפיתי אמש בהפגנת הימין בתל אביב בגנות הממשלה. התבוננתי בח"כ איתמר בן-גביר כמחצית השעה לאחר שקראתי בספרו של בכיר השב"כ חזי כאלו ("דמו הותר", אמש גם כתבתי עליו פוסט) איזו אלימות ואיומים היו מנת חלקו במאבק שהסתיים ברצח יצחק רבין. לא האמנתי כי איתמר בן-גביר התקבל בקריאות אהדה ובשירת "הוא תותח".
ההפגנה חוקית לגמרי. הביקורת כמותה. אבל הסגנון המסית, עטוף גם בשקרים, החזיר אותי עשרות שנים לאחור לשני הקמפוסים של האוניברסיטה העברית בגבעת רם ובהר הצופים עת שמעתי מפי מוריי שמואל אטינגר ויהודה באואר וישראל גוטמן שיעורים וסמינרים על אירופה החשוכה. זו אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20.
לא, לא בשנות השואה. בשנות טרום-השואה כאשר העולם הלך שבי אחרי הדיקטטורות. כאשר הגנרלים הגרמנים שהובסו במלחמת העולם הראשונה פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף האשימו בזדון את ממשלת ויימאר הדמוקרטית, יריבתם הפוליטית, ב"תקיעת סכין בגב החיילים", כמעט בסגנון בו הסיתו אמש בתל אביב נגד הקשר הפוליטי של נפתלי בנט ועמיתיו עם מנסור עבאס מרע"ם
1.
היו להם מנהיגים. כריזמטיים. כישרוניים. העם אהב אותם באיטליה ובספרד גם כאשר בסופו של דבר חברו לזדון. זו הסתה מסוכנת. היא עלולה להוליד עוד יגאל עמיר. גם לגרום לעוד רבנים עזי פנים ופחדנים להעניק בסתר היתר של "דין רודף" כפי שעשו נגד יצחק רבין לפני 26 שנים. אולי יש כבר גם מי שעושה "וידוי"?
2 כמו יגאל עמיר. וכל זאת בעבור בנימין נתניהו.
לא, לא אחזור כאן על רשימת כישלונותיו המדיניים באמריקה ובירדן ומול ההתעצמות האירנית; וגם לא על ההאשמות הפליליות החמורות המתבררות בעניינו בבית המשפט, ובעיקר לא על הטענות שיצופו בוועדת החקירה הממלכתית בנושא הצוללות.
אומר עליו רק זאת: תמוה בעיניי שטרם נמצאה מסה גדולה של סוציולוגים/ות ופסיכולוגים ורופאים ומשפטנים אשר תיתן את חוות דעתה המקצועית לשאלה הבאה: האם לאחר, שבדה ממוחו הקודח המונים שצובאים עליו בצאתו מן המספרה ומבקשים את שובו לשלטון - וסיפר על כך לחברי סיעת הליכוד כמו בתיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי" - ח"כ ביבי כשיר בכלל, בעיקר מבחינת אישיותו, להציג מחדש את מועמדותו לתפקיד הקשה ביותר בעולם?