כמה וכמה שנים לא קראתי ביצירותיה של צרויה שלו עד שהגעתי ל"פליאה" - ספר שנכתב ברכבת הרים או כלשון ילדים ב"רכבת שדים" בלונה-פארק. הוא מסתחרר ומתהפך וצובט וצובת, כמעט משעבד ומכיל עולמות ומלואם.
מאנשי הלח"י שכופפים את רומן היותם צעירים לטובת האידיאל הגדול והחלום הלאומי המסעיר שבעבורו כדאי להיפרד ללילות של כלא וחיפוש מסתור ושינה בחדרי מדרגות אפלוליים, ועד לאדישות הבלתי מובנת כלפי ירידת הדור הבא מן הארץ, ולעומת זאת הסירוב לקבל את מי מהם שבוחרים לחזור בתשובה (שניים במחיר ספר אחד).
סיפור על אידיאליסטים קשוחים הניצבים מול המוות של חבריהם בלי דמע וללא רעד עד השבר הפוקד לוחם נועז לנוכח פיגוע רצחני של מי שאינה קרובה ואינה מוכרת לו. מי יבין את נפש האדם, לוחם כבן תפנוקים? "פליאה", הוא השם בו בחרה שלו.
לא אספר את תכנו הדרמטי, שכל כולו עליות וירידות תלולות. המעקב אחרי העלילה הוא חלק נחוץ להבנת הסערה שבנפש. ישראל ממלחמת השחרור מהשלטון הבריטי ועד לעידן הקורונה, עם פליאה ואפילה וסוד הרודף את משנהו, וכפי ששלו ציטטה בפי אחד מגיבוריה שורה מנתן אלתרמן: "כל אחד מבינינו רגליו על הבור בו חידת הדמים נקברה". אהבתי.