הרהורים על ביבי וסילמן וקצת עלי

ברדתי לפני זמן מה במדרגות הנעות המאוכלסות בצפיפות רבה באצטדיון בלומפילד, פנה לעברי אחד הצופים והחל לכנות אותי "עוכר ישראל". פעם ועוד פעם ועוד פעם, ולמרות שלא גילה כל סימנים לאלימות פיסית אלא מילולית בלבד ביקשו ממנו הנוכחים לחדול, אבל הוא בשלו - "עוכר ישראל". היה ברור שהוא מתומכי ח"כ בנימין נתניהו ולא הגבתי. ביציאה מן הדרבי העירוני (הסתיים בתוצאה 1:1) שאלו אותי צופים אחרים אם התבאסתי וביקשו לחזק את ידיי, והשבתי כי הורגלתי לסגנון כזה (ואף לגרוע ממנו) בתגובות לטוריי בפייסבוק ובטוויטר, והתפזרנו. לא הייתי נדרש לעניין אישי זה אלמלא בבואי הביתה מצאתי טוויטר מאת דפנה ליאל לפיו הציגה ח"כ עידית סילמן מסמך המעיד על נכחותה בתחנת "פז" הראל בה מילאה דלק, ושם ככל הנראה נתקלה בתופעה של אלימות מילולית. היות שהשעה הייתה מאוחרת והמקום (כנראה) ריק מאדם אני יכול לשער כי חשה גם חוסר ביטחון¹. מעשה כזה - אילו התרחש - היה מעיד בעיניי על בעיה באישיותה, שמעוררת אי-אמון מוצדק כלפיה. כי לא מדובר בהגזמה, ולא בתעתועי זיכרון מקץ שנים רבות, אלא בבדותה שבאה לעולם בכוונת מכוון אם לא בזדון. הייתי אומר כי אדם שנוהג כך מביע אי-אמון בעצמו. זה מעשה ביבי-זוטא, מהדורה מצומצמת של הבדותה החמורה ביותר של בנימין נתניהו, שתיאר אירוע שלא היה ולא נברא מעולם אלא נוצק במוחו הקודח של המנהיג המתדרדר וזקוק לאהבת הציבור ולאהדת חברי הכנסת שלו בכל מחיר. לרווחתי התברר כי ציפיותיי מח"כ סילמן לא נכזבו. הטוויטר של ליאל - מלווה בתצלום המעיד על מיקומה בתחנת הדלק בתאריך שנקבה - מדבר לטובתה, וראוי שכל מכפישיה-על-תנאי ייסוגו מעמדתם. נותרת רק סוגיה אחת באשר לתקשורת: ביבי תיאר בפרטי-פרטים ובהתלהבות רגשית אירוע שלא התקיים, ומזה זמן תהיתי כמה משופרותיו התייחסו למעשהו בחומרה הראויה וכמה מהם הזדעזעו מהבלוף, וכמה שאלו סוציולוגים ופסיכולוגים אם איש כזה כשיר לעמוד בראש מדינה כה קשה לניהול. אך הערב העיקר הוא שח"כ סילמן יצאה זכאית ממשפט השדה שערכו לה תומכי ח"כ ביבי. "סוף טוב - הכל טוב".