שירתה של יפעת גדות מתנהלת בפינה צדדית, בקרן רחוב. המשוררת משקיפה על חייה מהצד, היא מנסה לבחון את חייה כדלת מסתובבת. כביכול אלה השוליים של הדברים, אך ככל שהקורא לוקח את זה לחייו שלו, מתברר שאלה שאלות של מרכז ההוויה.
השיר שלה 'זאת שנותרה מאחור' מציב את הכותבת כבוחנת את חייה, את חופש הבחירה:
"מַה אִם הָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת?
אַתְּ מְהַרְהֶרֶת.
מַה אִם הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת
אַחֶרֶת?".
הבחירה המוחמצת
שאלת הבחירה המוחמצת מלווה את חיינו, ויפעת גדות כותבת על חייה כעֵדה מן הצד. שאלת הדרך שלא נבחרה, זכתה לביטוי בשירו הנצחי של רוברט פרוסט "הדֶרך שלא נבחרה". זכורה הפתיחה לשיר זה, כאן בתרגום עדנה אולמן מרגלית:
"שתֵי דרָכִים נפרְדו ביַעַר עבוֹת לֹא שתֵיהֶן בִּשְׁבִילִי, הֵצַרְתִּי עַל כָּךְ".
יפעת גדות שואלת את עצמה, תוהה על בחירתה:
"מי השואלת/ אני, כשהלכתי/ כשיכולתי לבחור/
לעולם לא תדעי./ אינך מכּירה/ את זו שנותרה מאחור". (9)
כאב ההחמצה בשירו של רוברט פרוסט מלווה אותנו גם בהחמצה בשיר זה.
דמות העדה המספרת מן הצד מנציחה את היותה משקיפה בודדה. הלְבד מנצח כל מציאות:
"אני בוחרת בַּלְבד
כדֵי שלא אובַד
בִּסְבַךְ היַחד". (עמוד 10.)
כמשוררת יש לה יכולת מופלאה להפריד את אישיותה לחלקים שונים, והעדוּת העולָה מן השיר מורכבת מאד:
"לאן אני מגיעה
כשאני מרחיקה
מנוֹפֵי השִגרה שלי?
ואֵיזה חלק בי
ירחיק יחד איתי?".
(עמוד 31).
אין זו עדות של משוררת המספּרת את ההווה כהתרחשות או מתעדת את העָבר. המציאות והתיאור במבט מרוחק, אלה שתי הוויות שונות. השיר נקרא "קווי רוחב", ואנו נדרשים להבין, שהשיר מנסה לתאר את מפַּת הנפש של המשוררת. זה מסע בדרכים, חיפוש אפשרויות - והיא כותבת בהמשך השיר:
"בדרכים שחולפות על פניי
יָכולתי להיות אני
שהולכת.
זָר ורחוק היה
אז בֵּיתי".
הזרוּת והבדידוּת מנצחות את המציאות, ואובדן הזהות אינו מרפה, נושף בעורפה כצל רודף. אותה אישיות פנימית, אותו אני, תלויים באוויר. קשה למשוררת להיאחז בהוויות אלה. היא מנסה לאתֵר נקודה שמעבר לכל הערפל, מעבר לַספקות.
הדמות העומדת מן הצד מעניקה לאותה עמדת הצופה, עמדת הלבד - להיות כעין עמדת הנצח מול הזמן.
הייתי רוצה
הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת כָּאן
וְשָׁם בִּלְעָדַי
בְּלִי אֲנִי הגְרוּרָה
המוּכְתֶמֶת תָּמִיד בְּנִגְעֵי
חֲרָדָה, כְּעוֹּרָהּ, דּוֹחֶקֶת
(עמוד 11.)
במה אפשר להיאחז, כשהכול סובב בין סָפק לוודַאי, בין האני לבין ההינתקות ממנו. יפעת גדות מיטיבה לתאר קרוסֶלה נפשית, מצב בלתי אפשרי:
"אני מוֹעדת אחרי הלב שלי,
אוחזת בספֵקות
ומנסָה שלא להישמט". (עמוד 32).
מצבים של אי-ודאות
השירים מתוארים מנקודת מבט של הלך בודד בדרכים, הכותבת במרוץ נגד הזמן, והספקות מטלטלים אותה ללא הרף, במה תיאחז? היא נאחזת בספקות. במצבים של אי-ודאוּת. האם זו הסגולה להצלה? להבנת חייה? זה מצב קיומי המוביל לתחושה של זלזל בטרם צניחתו: הנה לנו הקושי להחזיק מעמד: "מנסָה שלא להישמט".
מה לה ולדרך שכָּל כולה ספֵקות, אי-ודאוּת? השירה מתארת הוויה שמערבבת זמנים, מה שנצחי זו הטלטלה: והטלטלה היא מצב לא בטוח, מצב של ספקות:
"אני רוצָה לעורר
זיכרונות של מחר
לשתול בי תשוקה אל הדרךְ
וגם כשאני בשוליהָ
לרְצות בלי כנפיים
לעוף". - ( עמוד 33)
לא מדובר בהתחבּרות לזיכרונות העָבר שייתנו עוגֶן, המשוררת אינה אוחזת בדבר, גם הדרך אינה וַדאית. היא מבקשת תשוקה לדרך. אולי היכולת לעוף תיתן לה יצר חיים, תקווה?
התבוננות מתוך מצבים של לבד
גם כשהיא מתארת הוויה בתוך בית קפה, היא חשה לבד, חשה מנותקת: זו נקודת ההתבוננות שלה על החיים. היא בוחנת אמיתות ומצבים מתוך מבט של לבד. היא בוחנת גם את עצמה מבחוץ:
לֹא יְכָלְתֶּם לִרְאוֹת אֵיךְ תּוֹכִי
עזַב אֶת בֵּית הַקָּפֶה
וְהֻשְׁלַךְ לְבוֹר הָאֵימָה.
לגַמְתֶּם עוֹד לְגִימָה.
השיר 'כוס קפה סדוקה' - (עמוד 18).
המעוף ברוח חושף לפנינו שזו טלטֵלה חיצונית - ובד בבַד טלטלה פנימית. האם היא צופה מתוך הבית החוצה וחשה, שנשמתה נשמטת בדרכים? האם היא מבקשת בדרכים נקודת משעַן? האם יש מוצא?
המשמעות שמעבר לדברים
אנו קולטים שהטלטלה הזו של הדמות הצופָה מן הצד יש בה שיקוף של תנודות פנימיות. לרגע יש תחושה, שהיא חיה בהוויות שונות: מאבדת דרכה בדרכים בלי למצוא את קווי הרוחַב. מחפשת כל הזמן את הקואורדינטה הנכונה לנווט עצמה בתוך המציאות. היא מחפשת את המשמעות שמֵעבר לדברים.
עלה ברוח
הַתְּנוּדוֹת אֶצְלִי בַּגּוּף
תְּלוּיוֹת בְּכָל חִכּוּךְ
בִּלְתִּי-נִרְאֶה שֶׁל הָעוֹלָם
בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
וְכָל מַשָּׁב שֶׁל שְׁאֵלָה
מֵבִיא עִמּוֹ
עָנָן שֶׁל תַּבְהֵלָה
הַמְּנַקֶּרֶת בִּי
כְּמוֹ נְקִישׁוֹת חַלּוֹן
הַמַּתִּירָה אֶת תְּוַאי הַשֶּׁקֶט
שסומן זֶה רַק עַתָּה
וְשׁוּב תְּנוּדָה וְנִעְנוּעַ
וְשׁוּב
וְאָז שְׁמִטָּה
הִנֵּה
הַסְּעָרָה שָׁקְטָה.
היא מביטה ומנסה למצוא משמעות מעֵבר לדברים, והעולם כולו "משב של שאלה", "ענן של תבהֵלה". גם כשהסערה שוקטת, אין עדות שהמשוררת תימלט מן התנודות הפנימיות. היא נותרת עם תחושת הבדידות, ללא עוגן של זיכרונות. הניסיון לבקש את 'זיכרונות המחר' נראה כהיאחזות בעלֶה נידף ברוח. ואכן השיר 'עלֶה ברוח' מצליח לאפיין את שירתה. תחושה של עלה ברוח, עלה שאינו מחובר לענף ולגזע.
השברים של השלם
שירה אינה בוחרת לתאר רק שלמות ויופי ואושר. יפעת גדות אכן בחרה להאיר את הפינות הסדוקות, את המבט המיטלטל. ראינו זאת גם בספר שיריה 'שלֵמה עם שבר'. היא בוחרת לתאר את השלם על שבריו. השירים שלה הם שבריו של השלֵם.
כבר בספרי השירה הקודמים ראינו את משקפת המילים מתנודדת בין עולם פנימי לעולם חיצוני. כפי שבספרה הנוכחי קשה להבין, מתי היא בבית ומבטה לחלון ולחוץ - ומתי המבט הוא של צופה בדרכים.
"אני שְלֵמה
עם שֶבר
שבר גדול
לאורך כָּל הגוּף".
שוב היא מצליחה לרתק את הקוראים בציור של עולם רוטט, מבקש את נפשו - וביכולת הכתיבה על מצבים כה חסרי ודאות. היא מעניקה למילים כוח, והשירה היא זו שנותנת משמעות לבדידות, לשֶבר, לַניסיון להתמלא מן הסדקים.
במצבים כאלה לעתים יש תחושה שהאופל והערפל ייעלמו, שיֵש תקווה באופק: השירים הם ציפייה לאותה תקווה, לטוב שיבוא.
לסיום:
בתוך המציאות המורכבת נמצאת גם הכביסה השחורה וגם הכפרה שבאה לטהר הכול.
כפרות
מוּל הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה
תְּלוּיָה כְּבִיסָה שְׁחוֹרָה.
עוֹד מְעַט יַגִּיעוּ בַּעֲלֵי הַבַּיִת
שֶׁל הָעִיר הַלְּבָנָה
לְנַקּוֹת אֶת הַכְּתָמִים וְלִקְרֹא:
"זוֹ תְּמוּרָתִי, זוֹ כַּפָּרָתִי.
אֵלּוּ יֵלְכוּ לְמִיתָה,
וַאֲנִי אֵלֵךְ לַחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם"
השירה של יפעת גדות רואה הכול, גם את הכביסה השחורה. בתוך המציאות הקודרת. יש רצון למצוא את הדרך, לראות המציאות מגלידה מפצעיה, ויש גם תקווה שכל הרוע יחלוף כמו בטקס הכפרות המסורתי. טקס הכפרות יטהר את הכול.
עוצמתה של יפעת גדות היא בנכונות שלה ללכת ללא מורָא, בעין הסערה, בתוך הכאב, בתוך הספקות, והמבט שלה חסר פחד. היא חיה את המצבים, אך בה בעת רואה את חייהָ במבט מבחוץ. זו הדרך היחידה להביט 'עמוק פנימה'.
"בּארץ המַראוֹת אי-אפשר
לברוח מהאמת.
כדי למצוא את הדרך
אין ברירה אלא
לחֲצות אֲבֵלוּת,
להגליד שקָרִים,
ולהביט עמֹק פנימה" (21).