אין ספק בעיניי שמחירי המזון בארץ גבוהים, אין ספק בעיניי שאין הצדקה כלכלית למחירים האלה למעט אם רווחים מופקעים של שרשרת המזון מהווים הצדקה כלכלית. אין ספק בעיניי שכאשר המחירים הם גבוהים אין בפועל תחרות, אין גם ספק בעיני שרשות התחרות אשר אמורה להבטיח תחרות, עפעס לא מצליחה במשימתה, לפחות לא בתחום המזון.
כנראה שגם רשות התחרות הבינה שהיא לא מצליחה במשימתה, ולכן היא נטפלה לזוטות, אמירות באמצעי התקשורת או ברשתות החברתיות של בעלים או בכירים אחרים בחברות המזון על כוונה להעלות מחירים.
מחר תאמר רשות התחרות שכאשר ספקי המזון נושמים הם מתאמים מחירים, או כאשר הם אוכלים הם מתאמים מחירים, או כאשר הם ישנים הם מתאמים מחירים, כי אין כל הבדל ממשי בין נשימה, אוכל, שינה ובין שיח של בכירי החברות, תוכניותיהם בכל תחום, התפתחות, התכווצות, עליית מחירים, הורדת מחירים ועוד.
האמירות של מנהלי רשתות המזון נחוצות להם ונחוצות לציבור, ולכן איש לא אמור לסתום לאנשים האלה את הפה, אפילו לא רשות התחרות. רשות התחרות איננה הק.ג.ב ולא אמורה לפקח על דברי בכירי החברת על כל נושא עתידי הקשור לעסקיהם, גם אם בעקיפין יכול הדבר לשמש לתיאום מחירים, על-מנת להעלות חשד לתיאום מחירים תוך כדי ראיון ברדיו. על רשות התחרות להציג בפני הציבור הרבה יותר מאשר אמירה של מישהו בראיון על כוונותיו להעלות מחירים.
השיטה בה נקטה הרשות מעידה לדעתי על הודאה בכישלון, הרמת ידיים אל מול המחירים הגואים, וכאשר אין כל דרך למצוא את המטבע במקומות בהם הוא עשוי להימצא, מחפשים אותו מתחת לפנס, מקבלים הרבה תקשורת, האגו מתנפח, אך שם, המטבע ודאי לא יימצא.