תמיכה מלאה
ישנן סיבות רבות לתמיכת הנוצרים בנו - היהודים ומדינת ישראל - ואמנם תמיד ראוי לקיים את "כבדהו וחשדהו", אך בימינו אלו אנחנו זקוקים לכל ידיד המתייצב לצדנו (כה מעטים הם), וצריך לשמור מכל משמר על כל הושטת יד כזו. כיוון שכה מעטים תומכים בנו, תמיכה מוחלטת, בלתי מסויגת ובלתי מותנת-בדבר, ההרגשה נהדרת. מכל עבר אנחנו שומעים "ציונים ארורים, כובשים אכזריים, הנאצים החדשים, אימפריאליסטים, קולוניאליסטים, משטר אפרטהייד, מתנחלים, הכיבוש משחית", והנה פה ושם מתייצבים חברים של אמת, לעיתים בסכנה מוחשית להם עצמם, ואומרים: "אנחנו ידידי ישראל ואוהביה. אם אתם רוצים להתעסק עם ישראל, תצטרכו קודם כל לעבור דרכנו".
בירושלים הבירה יעלה מישהו את השם "בירת ישראל" על דל שפתותיו, ויתחיל דיון מעמיק: "שלנו - לא שלנו, אזור כבוש, עיר שניתנת לחלוקה, מזרח ירושלים של הערבים, וכו׳". בכנסיה אבנגליסטית יוזכר השם "ירושלים", ואלפי מאמינים לא יתעצלו, יקומו על רגליהם, יניפו ידיהם אל עבר השמיים ויכריזו בתודת-אמת ובהוקרת-תמיד: "ירושלים, הללו-יה!". פלא אם ככה שדיפלומטים ופוליטיקאים ישראלים מחזרים אל פתחי כל ארגון וכנסיה נוצרים? הם מרגישים שם חשובים, רצויים ואהובים, והם יקבלו תמיכה מלאה, ללא כל תמורה מצידם.
בשנים האחרונות נהיה מאוד פופולרי להיות בקשר עם הנוצרים - אך האם באמת מתכוונים לכך מעבר לתועלת אישית, נקודתית? מסתבר שמדינת ישראל לא מתייחסת אל הנוצרים ברצינות המתאימה. סנונית אחת ראשונה, יחידה, הגיעה, כאמור, לפני שבע שנים בדמות ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית. בעוד שראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו נהנה מהקשר ההדוק והתמיכה האדירה של הנוצרים, הוא סרב למנות נציג רשמי של מדינת ישראל - שליח, שגריר-מיוחד של כלל ישראל - לעולם הנוצרי.