ניטיב לעשות עם את ערכי פרשת "וַיִּגַשׁ" והמוסר ההשכל שלה נאמץ בחיינו יום-יום. בימים אלו - שאנחנו עדים לגילויים מדאיגים של חיים בחברה ישראלית קוטבית, חברה שסועה החווה חוויות של גילויים קשים מנשוא של שנאה חסרת מעצורים, שנאה של חברה מבותרת ומצולקת בפצעי שנאה, אני נאחז במסר של פרשת השבוע - פרשת "וַיִּגַּשׁ". אני נאחז במסר הפונה אלינו לאמץ את ערכי
הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה, יוסף סולח לאחיו, שהתעללו בו והפגישו אותו אפילו עם אימת המוות.
בימים אלו - שאנחנו עדים לפרץ מדאיג של אמירות בוטות וגסות רוח המוטחות מצד קבוצה חברתית אחת לעבר קבוצה חברתית אחרת, חובה עלינו לאמץ את הגשר, שנבנה בפרשת השבוע על תהומות השנאה המזוויעה על תוצאותיה המזוויעות, כפי שתוארו בפרשת "וַיִּגַּשׁ" ובפרשות שקדמו לה.
יהודה, שבברכת יעקב בספר בראשית פרק מ"ט יקבל את המעמד ההגמוני, בפרשה שלנו בפרק מ"ד הוא ניצב בפני האיש החזק בממלכה המצרית, המשנה לפרעה, שהוא למעשה אחיו, ומגולל בפניו את מסכת הייסורים, שעברו כל האחים מאז רדתם מצרימה לשבור את הרעב השורר בארצם, ארץ כנען. יהודה משקר באומרו ליוסף, הבן האהוב על יעקב, שנקטף מאביו לפני עשרים שנה לאחר מעשה מזוויע של האחים - "...יֵשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִּים קָטָן וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ ..." (פר' מ"ד, פס' כ').
יהודה משקר באומרו "וְאָחִיו מֵת". יוסף שומע ומודע לשקר. למרות שהוא קורבן השקר, הוא מגלה נכונות לסלוח לאחיו, שביצעו את הפשע שהוא קורבנו ולאביו נגרם סבל, שחי בידיעה כי בן אהוב מת, ולמעשה הוא חי.
בשבעה עשר הפסוקים במונולוג של יהודה מתחילה פרשת "ויגש". יהודה ניגש, מתקרב, מדבר ושופך את לבו. הבן שאינו בכור צועד קדימה ולוקח אחריות כמנהיג, הוא ממשיך את התפקיד שנטל על עצמו גם מול אביו בפרשת השבת שעברה, פרשת "מקץ", כשהתחייב לגורלו של בנימין. המונולוג של יהודה ריכך במידה רבה את יוסף.
הסופר תומאס מאן בספרו המופלא "יוסף ואחיו" משתף אותנו הקוראים על פני עמודים רבים מה עובר על יוסף, כשהוא שומע את הלוליינות הרטורית, בה נוקט יהודה, כשהוא מתחנן על נפשו ומבקש את רחמיו של האיש ובד בבד גם מציג בפניו אמירות נוקשות על אופן התנהלותו הקשה הגובלת באכזריות מזוויעה.
יוסף מקשיב לנאום של אחיו יהודה, ויהודה אינו יודע, שהוא נואם בפני יוסף אחיו. יוסף שומע נאום, כשעולמו הרוחני משוטט על פני גודש החוויות הקשות, שפקדו אותו במהלך עשרים השנים האחרונות. יוסף מתעלה על עצמו בכבותו את הכעס של נער בן שבע עשרה, שחווה את חווית הבור במדבר, את חוויות הפחד של מה צפוי לו בהיותו כבול בשיירת מדיינים סוחרים בבני אדם, שמכרו אותו לחיי עבדות ומשם נגרר לחוויות הקשות של חיים מאחורי חומות בית הכלא.
אני מודה, שאישית ונפשית אני קשור לפרשת "ויגש". אני מתרגש לקרוא את פרק מ"ה פס' א' "ולא יכול יוסף להתאפק..." . הרמב"ן מפרש את המילה "לְהִתְאַפֵּק" - יוסף לא יכול היה יותר לסבול. נקודת השבירה של יוסף היא ברגע שבו ההתאפקות נשברת. וכאן נכנסת חווית ההתוודעות.
יוסף מעומקו של הבור ומעומקו של תהום הנשייה עומד בחדר אחד עם מי שגזלו עשרים שנה מחייו, גזלו את גופו, את משפחתו ואת יהדותו, ולהם הוא אומר לא להתעצב - "אַל-תְּעַצְּבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אוֹתִי..." ( שם, פס' ה').
יוסף פונה אלינו בתחינה לצקת בנדבכי חיינו את הסליחה ואת המחילה, ולא לתת לשנאה להשתלט על חיינו. מי ייתן והמסר הזה ינווט את מדינת ישראל בימים אלו, שהשנאה פלשה לרחובותיה ומסממת את חיינו. מי ייתן והמסר של סליחה ומחילה ינווט לא רק את חיי החברה הישראלית, אלא ינווט גם את חייו האישיים של כל פרט בחברה הישראלית.