הפלשתינים הצעירים: קורבן של מנהיגים

הערבים-הפלשתינים יכלו לקבל מדינה לצד ישראל כבר ב-1936/7 על-פי הצעת ועדת פיל של ממשלת המנדט. אבל, מנהיגיכם דחו על הסף את ההצעה בדרישה לקבל את כל הארץ ולנשל את היהודים. הם דחו את הצהרת בלפור מ-1917 שהכירה בזיקה הלאומית של היהודים לארץ וגם דחו את החלטת חבר הלאומים ב-1921 להעניק לבריטניה מנדט על הארץ כדי להכין את הבסיס להקמת בית לאומי לאומי ליהודים בארץ. ומאז מנהיגיכם - מדינות ערב והמנהיגות הפלשתינית - ארגנו מלחמות עקובות מדם לשני הצדדים - ב-1947/8, 1967, 1973 - כדי "לזרוק את היהודים לים". לאחר שהובסו 3 פעמים הבינו מצרים וירדן את חוסר היכולת להביס את ישראל וחתמו אתה על שלום. אבל, המנהיגות הפלשתינית המשיכה בסירובה להתפשר. ב-1993 יזמה ממשלת העבודה-שמאל של ישראל את הסכם אוסלו והפלשתינים קיבלו את הרשות הפלשתינית. כלומר, בסיס לעצמאות לאומית בעתיד. אבל, ערפאת הונה את ישראל כאשר חתם על הסכם אוסלו ויצא במערכה של טרור על-מנת להוריד את ישראל על הברכיים וכמובן נכשל. הנסיונות של ישראל להביא להסכם בוועידת קמפ דויד ב-2,000 הוכשל על-ידי ערפאת ואבו מאזן. ב-2008 ניסה ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט ממפלגת קדימה להגיע להסכם עם אבו מאזן שירש את ערפאת אך נכשל. אבו מאזן לא אמר "כן" אבל הודה בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" שהצעת אולמרט הייתה טובה יותר מהצעת קמפ דויד. הפלשתינים דחו ב-2014 הזדמנות נוספת כאשר הנשיא האמריקני ברק אובמה, שאהד את הצד הפלשתיני הציע עם מזכיר המדינה ג'ון קרי הצעה וגם הפעם אבו מאזן לא נענה. בסה"כ דחו המנהיגים הפלשתינים 6 הזדמנויות לשחרר את עמם מסבל ולהקים מדינה לצד ישראל. הסבל של עמכם מאז 1936/7 - 85 שנים - היה והווה מיותר לחלוטין. הבעיה שלהם היא חוסר הרצון או היכולת של המנהיגים שלכם להכיר במציאות ולהתפשר. הגישה של "הכל או כלום" היא האסון-הנכבה שלהם.

תזוזה ימינה

ב-1967 לא היו התנחלויות בגדה המערבית. אבל, ההחלטה על 3 הלאווים של חרטום הבהירה לישראל שאין פרטנר ואז תמך שמעון פרס בהקמת התנחלות. המנהיגות הפלשתינית אחראית במידה רבה לכך שכיום חיים בהתנחלויות כ-300,000 ישראלים. לו הם היו עושים הסכם עם ישראל לא היה המצב כזה. כתוצאה מהעדר הסכם גדלו ההתנחלויות לממדים כאלה שאף ממשלה בישראל לא תהיה מסוגלת להחזיר 300,000 ישראלים לגבולות המדינה. התנועה הציונית הסכימה ב-1936/7 להתפשר והסכימה לחלוקת הארץ. מדינת ישראל שקמה ב-1948 בהנהגת השמאל הישראלי המשיכה לתמוך בחלוקת הארץ כפתרון. אבל, לאחר שהפלשתינים דחו כל הצעה שהוצעה להם הגיעו הישראלים למסקנה שכנראה השמאל טועה ואין פרטנר. כתוצאה מכך החלה תזוזה ימינה במפה הפוליטית של ישראל והפלשתינים איבדו - באשמתם - את הפרטנר לפתרון של 2 מדינות. הרשות הפלשתינית נמצאת כעת במצב שאין לה פרטנר בישראל וכל זה באשמתה הבלעדית. אבו מאזן ממשיך, כהרגלו לנהל מערכת הסברה כדי להביא לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל במוסדות האו"ם. התנהגות זאת עומדת בסתירה להכרזה שלו על הסכמתו לפתרון של 2 מדינות. הוא מצליח במידה לא מעטה בדעת הקהל הבינלאומית בשל מערכת השקרים שהוא מפיץ על ההיסטוריה של הארץ הזאת¹ וההסברה הישראלית הלקוייה. אבל, שלטונו של אבו מאזן תלוי בצבא הישראלי. ללא שיתוף הפעולה הביטחוני החמאס, הקורא בגלוי לחיסולה של ישראל, היה משתלט מזמן על הגדה המערבית כשם שהשתלט על רצועת עזה ברגע שישראל פינתה את הרצועה לחלוטין. אבל, אם תצביעו עבור החמאס והוא ישתלט על הגדה המערבית הוא לא יביא לקץ הסבל שלכם אלא רק יחמיר אותו. העולם מאמין שאבו מאזן רוצה בפתרון של 2 מדינות למרות דחיית כל ההצעות (עליית הימין לשלטון בישראל איפשרה לו להאשים את ישראל למרות שהאשמה היא משותפת). אבל, אין לחמאס תמיכה בעולם. החמאס לא יוכל לנצח את ישראל באמצעות הטרור. הוא רק יאריך ויגביר את סבלכם. צעירים פלשתינים מארגנים טרור פרטי נגד אזרחים ישראלים. זהו ניסיון חסר כל סיכוי להביא לכניעת ישראל ולחיסולה. חבל, על כל החיים הצעירים שנגדעו לשווא. זוהי התאבדות מיותרת שלא תביא לשינוי. רק שינוי בדעת הקהל הפלשתינית ובבחירת מנהיגות המוכנה לפשרות תוכיח לאזרחי ישראל שיש פרטנר ואז אולי יש סיכוי שתקום בישראל ממשלה - הסיכוי: מפלגת יש עתיד או מפלגת העבודה - שתהיה מוכנה לחדש את המו"מ. [הערה- קראו את המאמר של זיאד אבו זיאד מארגון הפתח בעיתון "אל קודס" בנוגע לטרור הבודדים. דעתי כדעתו]. אני בעד פתרון של 2 מדינות כמו כ-50% מהישראלים. אבל, עובדות הן עובדות.