אין שום חידוש או גילוי מפתיע בקביעה כי על ישראל לצאת ל"מלחמת עצמאות שנייה" כדי לשחרר שטחים שנתפסו ונגזלו שלא כדין על-ידי המיעוט הערבי וכדי לבסס את אחיזתנו על ארץ ישראל ואת מעמדה ואופיה כמדינה יהודית. הידיעה והתחושה הזו היא נחלתם של רוב תושביה היהודיים של המדינה מזה שניים או שלושה עשורים. רק הממשלות לדורותיהם מתעלמות מהבעיה ודוחקות את הקץ כאילו שיש מצב שעם הזמן היא תיפתר מאליה.
פרעות תשפ"א היוו את קו פרשת המים. הם מהווים את העדות הנחרצת כי ערביי ישראל מזדהים הזדהות מלאה עם אויבי המדינה מאש"ף ועד החמאס. לצורך "מילוי תפקידם" במאבק הלאומי העתידי הם הצטיידו ומצטיידים בארסנל נשק שאינו נופל ממלאי הנשק המצוי בידי תנועות לאומיות החותרות למלחמת שחרור. כל מי שעיניו בראשו יודע כי ככל הנראה הוכנה וקיימת תוכנית אסטרטגית הקובעת את תפישת הלחימה העתידית מול ישראל שעיקרה הבסת ישראל ושחרור האדמות הקדושות (על-פי תפישת האיסלאם). לערביי ישראל תפקיד משמעותי במלחמה הזו: לשבש את מערכות החיים בתוך המדינה על-ידי חסימת צירי תנועה ראשיים וביצוע פיגועים נגד ישראלים בערים המשותפות ובכל מקום שרק ניתן.
האולטימטום של אבו מאזן מהימים האחרונים שאמר "אם לא תהיה התפתחות במישור המדיני בזמן הקרוב, הראשות הפלשתינית לא תסתפק בדרישה לחלוקה על-פי קווי 67 אלא תדרוש חזרה לחלוקה על-פי תוכנית החלוקה של 47". אי-אפשר שלא לפרש את הדרישה כחלק מיישום האסטרטגיה הערבית הכוללת. דרישה זו תעמיד את ישראל בבעיה פוליטית קשה מול העולם ותדחוף את ערביי ישראל להרחיב את המאבק הפנימי לכל חלקי הארץ.
המסקנה הנגזרת מכך הינה כי על ישראל יהיה לצאת ל"מלחמת עצמאות שנייה". נשאלת השאלה האם ישראל ערוכה ומוכנה למלחמה הזו. מלחמה עתירת חזיתות: מדרום, מצפון, ממזרח, מהאוויר ומהים, אך נדמה כי הקשה והמסובכת מכולם תהיה המלחמה בחזית הפנימית - התקוממות ערביי ישראל. סממן לכך סיפק לנו ראש אגף הלוגיסטיקה היוצא של צה"ל שאמר כי הצבא נערך להימנע מניוד כוחות דרך ציר וואדי ערה מחשש לחסימתו על-ידי תושבי המקום. מי היה מאמין שצה"ל ימנע מתרגולת "פתיחת ציר אלימה" בעת הצורך.
מציאות קשה
ייתכן, ואנו כאזרחים מן המניין, לא מודעים לדיונים הנערכים בממשלה ואצל גורמי הביטחון השונים בנושא, אך אם הם שוב דוחקים את הבעיה הסבוכה הזו ומצפים לישועה עתידית/חיצונית, עלינו כאזרחים להשמיע קול זעקה ולנקוט בכל הדרכים החוקיים העומדים לרשותנו כדי לאלץ את הממשלה לעסוק ולהתמודד עם הבעיה. אי-אפשר לדון בנושא הזה מבלי להבין ולקבל את העובדה כי המאבק שלנו מול הפלשתינים והערבים אינו מאבק טריטוריאלי ולא מאבק פוליטי אלא מאבק דתי-תאולוגי. רק ההכרה בכך יכולה להסביר את המציאות הקשה והסבוכה בה אנו נתונים:-
· האידיאולוגיה של החמאס והג'יהאד האיסלאמי החותרים לחיסול מדינת ישראל.
· המאבק הבלתי מתפשר על מעמד ירושלים.
· התעמולה השקרית אודות המזימה שלנו להרוס את אל-אקצה.
· האידיאולוגיה הקיצונית של התנועה האיסלאמית בעולם ובישראל (הפלג הצפוני).
· ההסתה הקשה ברשתות הקשר בספרי הלימוד בבתי הספר ובעיתונות בכל מדינות ערב.
· "השלום" הקר (והעוינות) בין אזרחי מצרים וירדן ובין ישראל.
היטיב לבטא את המציאות שנכפת עלינו, הרמטכ"ל משה דיין בהספד שנשא בהלוויה שנערכה לרועי רוטנברג בן 21 מקיבוץ נחל עוז שנרצח באכזריות מצמררת על-ידי תושבים מעזה הסמוכה לגבול. וכך הוא אמר (קטעים מתוך ההספד): "שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים..... אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו...... אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.
איני מתיימר להיות האסטרטג המציע את הפתרון המבצעי להתמודדות שתכפה עלינו, אבל נראה לי כי זה רק הכרח בל יגונה להציע כי את מירב הנטל בהתמודדות עם הסכנה "הפנימית" מצד ערביי ישראל, יש להפקיד בידי אזרחיה היהודיים של המדינה בתוכם (כן כן) האוכלוסייה החרדית. זה לא רק נחוץ כדי לשחרר את צה"ל לזירות הלחימה הקשות מול האיומים החיצוניים, אלא גם כדי לממש את האחריות האישית המתבקשת מכל אזרח בעת סכנה להגן על ביתו ועל מולדתו. יש מספיק קצינים שפרשו משירות שישמחו לשאת חלק במשימה הנעלה הזו ולהית המפקדים המפעילים את הכוחות בכל הערים והגזרות.