המשחק המהפנט של שחקני הצגת "לילה לבן", בבימוי הכה משובח של תמר קינן, גורם למחזה לזרום ולרתק את הצופים עד כי הם חשים שהם חלק מהמצב. כי מי לא מכיר את המצבים המבישים בהם שוטרים עוצרים צעירים כהי עור באמתלות שונות, רק מחששם שהם אריתראים או סודנים או אחרים שהסתננו לארץ? אלא שיחד עם זה הם לוכדים גם נערים ממוצא אתיופי שלא חטאו, מכים אותם ובטעות גם יורים בהם. כבר קרה שהרגו נער ממוצא אתיופי על לא עוול בכפו. בעוד באותה עת, רבים מהעדה הזו בולטים היום בתרומתם לחיים בישראל, כמו בתחום התיאטרון או בכנסת (גדי יברקן). לכן האירועים שהמחזאי העלה במחזהו עטור הפרסים שאף הפך לסרט, היו כחומר ביד היוצר, כשהבימאים והיוצרים גור קורן ועירד רובינשטיין ארגו מהסיפור נתח חיים כה ישראלי. המשחק של רותי אסרסאי היפהפיה הצברית ממוצא אתיופי, שכבר כבשה ברזומה שלה את הצופים כשוטרת, כמלכה ובתפקידים שייכקספיריים, לוכד את הקהל כאם שליבה נסער ורוטט כל הלילה משום שבנה היחיד, אדיס, נעדר. הוא ילד שקט, מחונך ועילוי בלימודיו, היא מדווחת לשוטר בתחנת המשטרה המתשאל אותה לצורך בירור מה עלה בגורלו. השוטר הצמוד להוראות, אינו מספק לה מידע, אבל רק מעצם העובדה שאכן היה אירוע באותו לילה - היא כבר בלחץ ומודאגת ברמות. גם בעלה בנפרד שמגיע לתחנה מאוחר יותר, לא מצליח להרגיע אותה, בפרט כשמתגלים חייהם הפרטיים, שמהם נובע הקשר לסיבת העדרו של הנער מהבית.