וידוי: מאז ומעולם אני אוהבת חתולים. מילדותי אני מגדלת אותם, מטפחת, מאכילה (גם כשהם לא שלי), ובכלל - דואגת להם בכל רמ"ח איברי ובמלוא נשמתי. הספר הזה הגיע לי בדיוק בזמן. קראתי אותו עם דמעות בעיניים והזדהיתי עם כל סיפור בו. הוא ממואר אהבה עצום וחסר תנאים, והוא חושף אהבה בלתי מתפשרת ודואגת לחתולים, שהם חלק לא מבוטל מאתנו, אוהבי ומגדלי החתולים.
ספר זה מציג ממואר על שבעת חתוליה של המחברת. לויט קוראת ומפענחת ברגישות רבה, בעדינות ובחמלה, את הלך הרוח החתולי המורכב והאצילי, ובכך היא מוסרת את סיפורה האישי שהוא מרגש. זהו ספר על נשמות תאומות: אדם וחתול. וחתולים הם בעלי חיים מלאי תבונה ורגש, אהבה ללא תנאים וחמודיות בלתי נגמרת. הספר מביא מבט אחר על חמלה. החתולים משקפים את המחברת, והיא משקפת אותם. האהבה והדאגה ללא תנאים הם המזינים את הקשר הבלתי נגמר הזה, את היופי באהבה הזו, השונה כל כך מאהבת בני האדם. היא חושפת את עצמה באמצעותם, כמעט משוררת לנו את אורחות חייהם, ולכן הממואר כאן חזק מאוד ונקרא בדמעות.
לויט מספרת בגוף ראשון, בכתיבה מאופקת אך מלאה, ומתארת לנו בפתיחת הספר את אחת החתולות שלה, שלי; חתולה נוחה במיוחד, שלימדה את עצמה לעשות את צרכיה בארגז החול, חתולה עם עיניים תכולות ומבט רב חוכמה. היא הגיעה אליה חודשים ספורים לאחר גירושיה, ובמקום כלבה בשם ליידי. עד אותה העת לא היה לה שום יחס לחתולים, והיא למדה שמדובר בבעל חיים מאוד עצמאי ובעל נפש מאוד עמוקה ותבונית. שלי גרמה לה לפרץ עז לאהבת חתולים, ובאותה שנה הביאה עוד ארבעה: אפרו, ליידי, מוקה וג'סי, ויצרה אהבה בלי חציצה. כי זוהי אהבת חתולים.
החתולים שלה אהבו לצנוח מגובה רב ולנחות ללא פגע על ארבעת הרגליים. הם נהגו לצאת מחלון הסלון ולשאוף אוויר ממעקה האבן הצמוד לדירה, ואז לחזור אליה כאילו כלום. מדי פעם היא הייתה חולפת בין החדרים כדי לוודא שכל החתולים שרויים בהם בנועם, וכשאחד החתולים היה נפקד, היא הייתה מתחילה לחפש אותו בכל מקומות המסתור בבית. גם חתולים שנקלעו לצרה, לא גוררים אתם טראומה זמן רב וממשיכים בחייהם. חתולים, גם כשהם נפגעים פיזית, מבינים מילים מעודדות, ואוהבים פינוק ותשומת לב. היחס עם החתולים הוא יחס ערב, הדדי וכאמור, מלא חמלה. היא דואגת להם כפי שהם דואגים לה, והיחסים האלה הופכים את הטקסט להרבה יותר ממה שהוא, ומכניסים אותנו, הקוראים, לתוך נפשה של הכותבת; שנעה בין ייסורים לתקווה ולאהבה גדולה, שכן החתולים ממלאים את חייה בדברים חיוביים ושליליים, ומצריכים התמודדות. אני יכולה להגיד שכך זה גם מניסיוני שלי.
לויט מעולם לא עזבה את ביתה מבלי לדעת שכל חתוליה שרויים בו בשלווה על המרצפות והמיטות. לא פעם היא נדרשה להכריע בין אהבתה להולכים על שניים (בני זוג הבאים והולכים) ובין אהבתה ודאגתה הרבה להולכים על ארבע (שתמיד נשארים). מניסיוני, אני יודעת עד כמה חשוב לי שכל השלושה שלי יהיו בבית כשאני הולכת, ואני תמיד סופרת את הזמן עד שאשוב אליהם. כמו-כן, ניתן להגיד שבממואר זה, אהבת הולכי-על-ארבע היא גבוהה יותר מההולכים על שניים, ודבר זה יוצר את הנרטיב הספרותי המובהק ביותר בספר זה, שכן אהבה זו, שאינה תלויה בדבר, מלבד הרצון להקל ולתמוך בחתולים, היא ההופכת את הטקסט כמעט על פיו ומגלה כותבת עמוקה הנתונה לקונפליקטים שרק קריאה נוספת בו תשקף אותם.
חתולים אוהבים לא פעם לשחק מחבואים עם בעליהם, והם לא מודעים לכך שאנו לא נהנים מזה. לא פעם הלב שלנו יורד עד מתחת לאדמה ואנו הרוסים מדאגה. כמו-כן, ענת לויט מודה (ואני מודה לה על כך), שאין מנוס מלכנות את חתולינו, "הילדים שלי". הם אינם נתונים לנזיפות, אנו חומלים להם ומסייעים להם, והם-מסייעים לנו. הם לא ניתנים לאילוף, מרצים את עצמם (ואותנו), ואנו, כבעלים, עושים הכל על-מנת להנעים ולהקל את חייהם.
היא כותבת עליהם בגובה העיניים. כאמור, לא מנסה לייפות מציאות ו/או לייצר מציאות חדשה. החתולים האלה משקפים אותה, והיא אותם. היא מגלה את חוזקותיה וחולשותיה בזכותם, היא מתבוננת בהם תוך התבוננות עצמית, פנימית-חיצונית, ומשחק התפקידים ביניהם בא לידי ביטוי לאורך כל הספר.
לויט מביאה כאן ממואר מרגש שנקרא בבת אחת, הנוגע בנימים הדקים ביותר. החתולים נתפסים כיצורים אנושיים, והטקסט המובא כאן הוא מרגש וחומל ומלמד אהבת חתולים מהי. אהבה מלאה וללא תנאי. הסיפורים כאן הם על טוב, אנושיות, ועל האופן שבו בעלי החיים שלנו מגלים לנו את עצמנו. יש כאן כתיבה בגובה העיניים וחתולים יפהפיים, בחיצוניותם ובעיקר בנשמתם. ספר המלמד על תבונה, רגש ואהבה. ועל עצמנו. ובעיקר על חתולים.