מעבר לגבולות הסביר

הדבר נכון במיוחד בהתייחס לפרדוקס הטבוע במדיניותה המעוותת והמסוכנת כלפי מה שקרוי "הבעיה הפלשתינית". לא תהיה זאת כלל גוזמה לקבוע שזוהי מדיניות של הכשלה ואף נטרול עצמי, שבה הגורמים המרכיבים אותה נוטים לסתור ולשלול זה את זה. כך, ב-2018 נחקק חוק—לא בהתלהבות יתרה—המחייב קיצוץ מסה"כ הכספים שישראל מעבירה לרשות הפלשתינית (רש"פ) בסכום השווה לסכום שהרש"פ משלמת לטרוריסטים כלואים או לבני משפחות של טרוריסטים שנהרגו במהלך ביצוע מעשה טרור. החקיקה שיקפה תפיסה הגיונית ובריאה שאזרחי ישראל אינם צריכים להיות שותפים במימון התקפות רצחניות על עצמם—ע"י תשלום פיצוי כספי לתוקפיהם...או לבני משפחותיהם. למרבה התמיהה, במקום להוביל את היוזמה לחקיקה מסוג זה, ממשלת ישראל למעשה נגררה אחרי מהלך של הקונגרס אמריקני—שננקט למעלה משנה קודם לכך—כשנקק "חוק טיילור פורס" (Taylor Force Act). על-פי החוק, חל איסור בהעברת סיוע אמריקני לרש"פ כל עוד היא ממשיכה את התשלומים למחבלים כלואים ו/או למשפחותיהם של מחבלים, שנהרגו בעת ביצוע פיגוע—כולל למשפחות של מחבלים מתאבדים. לדבריו של פרופ' ת'יין רוזנבאום, משפטן בעל שם, תשלומים אלה מהווים "תמריצים נדיבים ביותר לביצוע אלימות", אשר למעשה מהווים: "מערך ממוסד של תמלוגים...המעוגן בחקיקה פלשתינית, מתוקצב מתוך התקציב הפלשתיני, וממומן בעקיפין באמצעות סיוע חוץ..." תוך ציון עובדה שהגמול המשולם למחבלים מורשעים ולמשפחות של אלה שנהרגו הינו גבוה משמעותית מהמשכורות הממוצעות בשטחי הרש"פ, ומשולם על-פי אמת המידה הנפשעת, לפיה ככול שהפיגוע קטלני יותר, כך התמורה נדיבה יותר, מתח רוזנבאום ביקורת בוטה על הנוהג של "תשלום-תמורת-טבח" ("pay-for-slay"): "...לתמרץ רצח אזרחים הינו ברבריות ואף מציע נתיב לקריירה משתלמת עבור פלשתינים נמרצים בעלי יוזמה ..."

הוול סטריט ג'ורנל, רב היוקרה, גיבה את היוזמה לעצירת הסיוע האמריקני לרש"פ, חדורת השנאה האנטי יהודית. העיתון הזהיר, שלמעשה: "הסיוע של ארה"ב הפך להיות מעין תשלום העברה עבור טרוריסטים" והאיץ: " חיסול ממסד הטרור של הרש"פ חייב להיות בראש סדר יומנו." אולם, על-אף כל זה, מבצע הרג היהודים של הערבים נמשך ללא כל הפוגה. כך, בחודש שחלף, חבר ארגון חמאס פתח באש מנשק אוטומטי על עוברים ושבים בעיר העתיקה בירושלים. הוא רצח אדם אחד ופצע כארבעה אחרים עד שנוטרל בידי כוחות הביטחון. למחבל, פאדי אבו שחידם שמו, פרופיל כלכלי-חברתי שונה בהרבה מאלה שבדרך כלל אפיינו מפגעים "בודדים" בעבר. אבו שחידם, בשנות הארבעים לחייו, היה נשוי עם ילדים, היה דמות מוכרת ומעורכת בקהילתו, הייתה לו פרנסה קבוע ומסודרת כמורה ומטיף דתי, היה יחסית אמיד—וכנראה אף היה בעל נכסים בחו"ל—וככל הידוע, לא סבל ממשבר אישי או טראומה כלשהי. כל זה לא מנע ממנו להותיר אחריו צוואה, בה הוא חושף שלמעשה הוא תכנן את הפיגוע הרצחני במשך זמן רב. במסמך הוא מאיץ באחרים—כולל משפחתו, עמיתיו לעבודה ותלמידיו ללכת בעקבותיו ותיאר את תחושת האושר שהוא חווה בציפייה לביצוע הטבח: "אני כותב המילים אלו מתוך שמחה גדולה...אני מסיים את שנות העבודה הקשות שלי במפגש עם אלוהים". כך, איש הדת המוסלמי, בגיל העמידה, קרא לתושביה הערבים של ירושלים להתכונן לג'יהאד (מלחמת קודש) כדי להגן על מסגד אל-אקצה. למעשה, האפשרות של נוכחות יהודית על הר-הבית (רחמנא לצלן) כה הכעיסה אותו, עד שחש אין לו ברירה אלא לצאת למסע הקטל שלו כדי לרצוח ולפצוע עוברי אורח תמימים. רחמנות עליו. דמיינו לעצמכם את ייסוריו!!.

כפי שצוין קודם, מדיניות הממשלה בנושא הפלשתיני הינה בעלת מכשולים מבניים וסתירות פנימיות—כך שמרכיב אחד שלה מכשיל מרכיב אחר מלממש את ייעודו המתוכנן. הניתוח להלן יבהיר את מלוא המשמעות של הפגם המבני בדרכה של הממשלה: כאשר נחקק החוק, המורה על קיצוץ הסכומים לרש"פ, אחד מיוזמיו, ח"כ אלעזר שטרן מסיעת יש עתיד, הסביר את הרציונל מאחורי החקיקה, ואת היעדים, אותם היא תוכננה להשיג: "החוק ההיסטורי הזה יחליש משמעותית את עידוד הטרור על-ידי הרשות הפלשתינית. חובה עלינו לעצור את התמריץ הכלכלי שמעניקה הרשות הפלשתינית למחבלים, תמריץ שמעודד נוספים לבצע טרור. כך, כל נער פלשתיני יבין שלא משתלם לו לבחור בדרך הטרור. לא עוד עידוד טרור על חשבוננו". יתרה מזו, בגוף החוק עצמו, מטרתו הוגדרה בבהירות: "חוק זה מטרתו להביא להפחתת פעילות טרור ולבטל את התמריץ הכלכלי לפעילות טרור, באמצעות קביעת הוראות לעניין הקפאה של כספים ששילמה הרשות הפלשתינית בזיקה לטרור, מתוך הכספים שמעבירה ישראל לרשות הפלשתינית בהתאם להוראות חוקי היישום." עד כה, הכל נראה סביר. אבל...

בספטמבר השנה, לאחר פגישה בין שר הביטחון הישראלי, בני גנץ, לבין יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, ובניגוד מוחלט לרציונל החקיקה הנדונה, הסכימה ישראל להלוות לרש"פ סכום של חצי מיליארד שקל (150 דולר מיליון) "כדי למנוע את קריסתה". על-פי הדיווח של Times of Israel: "סידור זה מאפשר לממשלת ישראל לעקוף, הלכה למעשה, את החוק, שנחקק ב-2018, שלפיו יש לקזז תשלומים מהרש"פ לפלשתינים—כולל טרוריסטים מושבעים—שנפצעו, נכלאו או נהרגו ע"י ישראל—באמצעות קיצוץ אותו סכום מכספי המיסים שישראל גובה עבור הפלשתינים." כך, כאילו אינו מודע לכך שהרש"פ בעצמה היא זו שמפעילה את שיטת "תשלום-עבור-טבח", גנץ ניסה "להסביר" (או לתרץ) את ההחלטה: "ככל שהרשות הפלשתינית תהיה חזקה יותר, חמאס יהיה חלש יותר, וככל שתהיה לה יותר משילות, יהיה יותר ביטחון, ואנחנו נצטרך לפעול פחות" . אולם, עבאס הבהיר חד-משמעית, שעבורו להמשך קיום שיטת "התשלום-עבור-טבח" עדיפות על כל דבר אחר: "לא נפחית או נמנע את (תשלום) קצבאות משפחות השהידים, האסירים והאסירים המשוחררים, כפי שיש מי שחותרים לכך. לו היה נותר בידינו גרוש אחד בלבד, היינו משלמים אותו למשפחות השהידים והאסירים." כמובן, דברים אלה מטילים ספק רב בהיגיון ובתבונה של נימוקי גנץ בעד העברת גרושים רבים לרש"פ. אחרי ככלות הכל, עד לאחרונה, ישראל הקפיאה כ-1.3 מיליארד שקל ( 417.26 מיליון דולר) מכספי מיסים מאז כניסת החוק לתוקף. לפיכך, ההלוואה לרש"פ הזרימה חזרה כמעט 40% מהנזילות שישראל מנעה מהרש"פ על-מנת להעניש אותה בגין תימרוץ הטרור—ובכך הפחיתה במידה רבה את יעילות החוק בהשגת יעדיו. ברור, אם כן, שזו דיוקן של ממשלה הלכודה בניסיון חסר סיכוי להשיג מטרות סותרות בעליל.

כך, בעוד שישראל הציגה את ההלוואה כמקדמה על חשבון תשלומי מס עתידים, שיוחזרו במלואם, הפלשתינים כפרו בכך נמרצות. אליבא דרש"פ, רק 100 מיליון שקלים מתוך סך ההלוואה היוו מקדמה על חשבון תקבולי מס עתידיים, בעוד ש-400 מיליון השקלים הנותרים היו למעשה כספים שישראל הייתה חייבת לרש"פ—כלומר הסכומים שנוכו בשל תשלומי הרש"פ לפעילות מוטת-טרור—ולא יוחזרו לישראל. במילים אחרות הרש"פ הבהירה שהיא לא תחזיר 80% מהכספים, אשר התקבלו מישראל כ"הלוואה" כביכול. דברים אלה ממחישים היטב את אשר נטען קודם—שמדיניות הממשלה בנושא הפלשתיני מאופיינת ע"י מכשולים עצמיים וסתירות פנימיות—כאשר מרכיב אחד שלה (הנועד להעניש שת הרש"פ בגין תימרוץ טרור) מנטרל מרכיב אחר שלה (הנועד להגן על הרש"פ מתוצאות אותן צעדי ענישה, שהוטלה עליה בגין תימרוץ הטרור). זאת ועוד. גם אם תקבל ישראל הבטחות אמינות שכל הכספים שהועבר לרש"פ לא ישמשו תשלומים לגמול מבצעי טרור או משפחותיהם, ההחלטות הישראליות עדיין לא יהיו פחות חסרות היגיון ונטולות עקביות. אחרי ככלות הכל, כסף הוא תמיד בר-חליפות (fungible), כך שגם אם אכן נעשה שימוש בכסף אך ורק לצרכים הומניטריים אמיתיים, הוא עדיין היה משחרר כספים אחרים שיזרמו לטובת תימרוץ הטרור—דבר שקשה ליישב עם שדרוג ביטחונה של ישראל או בטיחותם של אזרחי ישראל, כפי שגנץ ניסה לטעון.

למרבה הצער, אין זו הדוגמה היחידה להעדר עקביות ורציונליות. כך, לדוגמה, בחודש נובמבר, השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג', מטעם סיעת מרצ, עשה את דרכו לבירת נורבגיה, אוסלו, כראש המשלחת הישראלית לכינוס הדו-שנתי של המדינות התורמות לרש"פ--ועדת הקישור לסיוע כלכלי לרשות הפלשתינית (AHLC). נסיעתו של פריג' נועדה לנסות לגייס תרומות לרש"פ, השקועה במצוקה כספית חמורה, וסובלת מירידה תלולה ביותר של כ-85% בהכנסות מסיוע ממדינות תורמות—מ-$1.2 מיליארד ב-2008 ל-$184 מיליון ב-2021. פריג' קרא לקהילייה הבינלאומית לחזור ולתרום לרש"פ. הוא רטן: "למרבה הצער, בגלל עייפות תורמים, תרומות צנחו". הוא הזהיר: חבריי, מה שמוטל על כף המאוזנים גורלי מדי.; ההימור גורלי מדי. אנחנו במצב חירום" והאיץ בפני הקהילה הבינלאומית לחדש את המימון לרש"פ: "אנא המשיכו והגביר את תמיכתך בעם הפלשתיני." לא נשאר, אם כן, אלא לתהות איזה רציונל מעוות ומפותל דרוש על-מנת להניע ממשלה ליזום מאמצי גיוס תרומות עבור אויבים מושבעים, המחויבים לחיסולה. כך, תחת הכותרת, מדוע שר ישראלי עוסק בגיוס תרומות עבור הפלשתינים, כותבת רותי בלום, בטור החריף והצורב שלה, שדי בקביעתו של פריג', שהאינטרס של ישראל מחייב שהרש"פ תהיה "חזקה ויציבה " כדי לגרום "להרמת גבה סקפטית, אם לא לצחוק מתגלגל" אחרי ככלות הכל, הרש"פ הפכה להתגלמות החידלון הכלכלי, שבמשך שלושה עשורים בזבזה מיליארדי דולרים של סיוע ממדינות תורמות—כדי להקים משטרים דיספונקציונליים של קלפטוקרטיה מושחתת ב"גדה המערבית" ושל תאוקרטיה רודנית ברצועת עזה, שתיהן תלויות באופן מוחלט ברוחב לבו של לא אחר ממי מואשם בדיכוים. יתכן שאפשר לדמיין תרחיש מוטרף יותר מאשר שר בממשלת ישראל, שפועל נמרצות לקדום גיוס כספים עבור אויב מושבע של מדינתו - אולם קשה להעלות אירוע כזה על הדעת.

העיוות, הבלבול והסתירות הפנימיות של מדיניות ישראל בסוגיה "הפלשתינית" הינם התוצר של שתי הנחות יסוד פגומות ומופרכות, אשר עליהן אותה מדיניות מתבססת הן מבחינת מהות התוכה, שממנו היא נוסחה, והן מבחינת קביעת ההקשר, שבו היא אמורה להיות מיושמת. הראשונה היא, שעל ישראל להתייחס לערביי-פלשתין כאל שותפי שלום פוטנציאליים; השנייה היא, שהציבור הערבי-פלשתיני הינו מעין "קורבן" של הנהגתו, שלה אינטרס לשמר את המשך הסכסוך ללא כל פתרון. לכן, על-פי תפיסות אלו, מתן השפעה גדולה לציבור במקום להנהגה, יוביל איכשהו ליתר התקרבות בין הצדדים. שתי הנחות היסוד הללו מוטעות ומטעות. בנוגע לראשונה, הערבים-הפלשתינים, כקולקטיב, אינם שותף שלום פוטנציאלי, אלא—כפי שהם עצמם מצהירים—אויב מושבע, ששום מפגן של רצון טוב מצד ישראל לא יספק אותו. אדרבה, ויתורים ומחוות פייסניות—מרחיקי לכת ככל שיהיו—לעולם לא ישביעו את תאוותו, אלא רק יגבירה. אי-הכרה בכך יוביל בהכרח למדיניות, שבה מחווה ותרנית רודפת מחווה עוד יותר ותרנית, במרדף עקר אחרי ויתור חמקמק שאילו ישראל רק הייתה נאותה לעשותה, אז ייפתר הסכסוך ההיסטורי, העקוב מדם בין היהודים והערבים על ארץ הקודש.

בנוגע לשנייה, הציבור הפלשתיני אינו קורבן של הנהגתו אלא כור ההיתוך, שבו היא נוצרה וממנו בקעה. כך, ההנהגה הפלשתינית מהווה השתקפות של החברה הפלשתינית ולא משקולת מכבידה שנכפתה עליה. אדרבה, סקרי דעת קהל מצביעים באופן מובהק שהציבור הפלשתיני מזדהה מאוד עם מבצעי מעשי הטרור האכזריים נגד ישראלים ותומכים ללא סייג כמעט במנהג של "תשלום-תמורת-טבח". כך אדם רסגון, היום כתב ב-ניו-יורק טיימס, ציין: "סקרים מצאו שרוב פלשתיני מכריע מתנגד לעצירת התשלומים לאסירים ביטחוניים, כולל טרוריסטים שרצחו אזרחים ישראלים ומשפחותיהם". רסגון ציטט "בכיר פלשתיני" שהזהיר: "התשלומים האלה הינם אחת הסוגיות הרגישות בחברה הפלשתינית...אילו הרש"פ הייתה פועלת לעצור אותם, הייתה זו התאבדות פוליטית". הוא היפנה את הקוראים לתוצאות של סקר שנערך ע"י מכון פלשתיני מוביל לחקר דעת קהל, לפיהן " 91% מהציבור הפלשתיני התנגדו להפסקתם..." כמו-כן, ערוץ חדשות 24i הדגיש את תחושת ההזדהות הציבורית עם רצח יהודים: "בעייני פלשתינים רבים האסירים האלה הינם גיבורים וקדושים מעונים... " ברור, אם כן, שאין בהחלפת ההנהגה תקווה גדולה לשיפור המצב—בייחוד משום שהמועמדים בעלי הסיכויים הטובים ביותר לרשת את המנהיגים המכהנים יהיו, ככל הנראה, רדיקלים אף יותר מאלה שבשלטון כיום.

עבור ישראל, היכולת לנסח מדיניות בהירה, עקבית ויעילה בנוגע לסוגיה הפלשתינית תלויה בהמשגה (קונספטואליזציה) הנכונה של הסכסוך. חוסר-הצלחה בכך, יוביל בהכרח למדיניות פגומה, אשר תוביל לכישלון ודאי של המדיניות—כפי שקרה עם מדיניות ישראל במשך עשרות שנים. דברים אלה מזכירים את אמירתו הנבונה של קורט לוין, פסיכולוג חברתי ידוע, לפיה: "אין דבר יותר מעשי מתאוריה טובה." אחרי ככלות הכל, ביצוע מעשים ללא הבנה דומה לניסיון להלום בפטיש ללא ידיעת מיקום המסמרים—ואינו פחות מזיק ומסוכן. הלא, "תאוריה טובה" יוצרת יכולת להבין את הקשר בין גורם לבין תוצאה, ולכן מאפשרת ניסוח מדיניות יעילה, בה האמצעים הננקטים מסוגלים לממש את ייעודם המתכנן. ניסוח "תאוריה טובה" בהקשר של העימות הישראלי-פלשתיני כרוך בנטישת שתי הנחות היסוד שהוזכרו מוקדם יותר ושמהווים את הבסיס—ואת המכשלה—של מרבית הגישות לסכסוך—היינו, שפלשתינים מהווים שותף שלום פוטנציאלי ושבניגוד לרצונם, הם הקורבן של הנהגתם. ניתוח זה מוביל בהכרח למסקנה הקודרת שיש לחשוב על הסכסוך כעל עימות בין שני קולקטיבים בלתי ניתנים לפיוס ((irreconcilable collectives, שלכל אחד, נרטיב מכונן הסותר את האחר, ללא כל חפיפה ביניהם (mutually exclusive): קולקטיב יהודי וקולקטיב ערבי, שעבורו הפלשתינים הם חוד החנית המבצעית.

לא ניתן לגשר בין שני הקולקטיבים האלה, משום שעילת הקיום של האחד היא שמירת הריבונות הפוליטית היהודית בארץ ישראל, בעוד עילת הקיום של האחר היא שלילית הריבונות היהודית באותו חבל ארץ. על כן, כדי שהאחד יתקיים, על האחר להעלם. כך, עם מטרות ליבה הפוכות ובלתי מתיישבות זו עם זו, בהכרח על אחד בלבד לנצח; על האחר נגזרת תבוסה. לפי כך, כעימות בין קולקטיבים, שתוצאתו תיקבע ע"י ניצחון או תבוסה קולקטיבי, לא ניתן לתת משקל לשיקולים של גורלו של הפרט. כלומר, אסור שגורלם האישי של חברי קולקטיב אחד יהיה גורם מכריע בקביעת המדיניות של קולקטיב היריב— ובוודאי ובוודאי כאשר הדבר עלול להשפיע על סיכויי הניצחון או התבוסה הקולקטיבי. צווי ההישרדות של ישראל מחייב אפוא, שהיא תחדל מהניסיון להתקבל בחיבה ובחום בעולם הערבי, דבר שלעתיד הנראה לעין אינו בר-השגה. על כן, היא חייבת להשלים עם המסקנה הקודרת כי: המירב שעבורו ניתן לקוות הוא שיריביה ישלימו בהעדר התלהבות בקיומה; המזער שאותו היא חייבת להשיג הוא לעורר פחד מרתיע בלב יריביה. יעדי מדיניות נדיבים ואופטימיים מאלה יהווה מתכון לאסון.