ועתה, הגענו לפסגת הערב בו יהיה טקס הכתרת "כלת האור". הזמנתי את הסופר יהודה אטלס "חתן האור" תשפ"א לבוא לבמה ולשאת את דבריו, וכך קרא מתוך דפים שהביא עמו, שתוכנם מובא לפניכם:
"ללאה צבעוני, כלת האור. בשנה שעברה ישבתי באולם הזה, נבוך לגמרי למשמע זרם של מחמאות מפיה של שמחה סיאני, לבושה כמו נסיכה מהאגדות, שהסבירה לכל הנוכחים למה אני ראוי לקבל את התואר מלך האור. הייתי מה-זה נבוך. לא ידעתי שאני כזה. ליד שמחה היו עוד כמה מביני דבר, שאני מאוד מעריך את דעתם, שדיברו טובות עליי ועל מה שכתבתי. וכשאתה שומע כאלה קומפלימנטים, אתה ממש מתחיל להאמין. אגב, בדיוק בזמן שאנחנו נהנינו פה גם מהדברים וגם מהתקרובת בשנה שעברה, נשלחו כמה טילים מעזה לתל אביב.
עכשיו אנחנו חוגגים את זכייתה של לאה צבעוני בתואר כלת האור, וכמו שאני מכיר את שמחה, היא ודאי הכינה לה כמה הפתעות טובות. אז מהחתן של אשתקד לכלה של השנה: מזל טוב. אני רוצה לאחל לך שתשאי בגאון את הכתב ותוכיחי לכולם שהוא הולם אותך פיקס. אני רוצה בהזדמנות זו גם לשבח את שמחה, שכל המפעל הזה הוא מפעל פרטי שלה, מיוזמתה ועל חשבונה, ואני מקווה שהיא תצליח להדביק את כולנו באופטימיות השופעת שלה, באהבתה לעם ישראל, לארץ ישראל ולמסורת ישראל, ואני רוצה להזכיר לכולכם שרק האנשים שנקראים משוגעים לדבר אחד מסוגלים להזיז משהו בעולם וגם בארצנו הקטנטונת.
אני מניח ששמחה תסביר לכולנו היטב, ובאריכות המתבקשת, את נימוקי מתן התואר ללאה. אני לא אעשה זאת, מסיבה פשוטה שאת לאה הכרתי וראיתי בפעם הראשונה והיחידה לפני כחודש, כשהתארחנו יחד אצל חברים, שנמצאים כאן, לארוחת ערב משובחת ביותר.
השווצתי אז, באוזני לאה ושאר האנשים, שהספר האחרון שלי, "ילדים של אף אחד", יצא בלי אף שגיאה, מלבד דגש אחד שנפל. לאה לקחה את הספר ביד ובעין הנץ של עורכת מיומנת, שהוציאה עד היום בהוצאתה כחמש מאות ספרים, מהם רבי מכר, מצאה מיד שהספר כולו זרוע שגיאות, אוי לעיניים שכך רואות, אם נלך על-פי המשנה הסדורה של האקדמיה ללשון. אז הנה תובנה ראשונה: לעולם אל תשוויץ במשהו ליד בעל מקצוע באותו עניין. עשה זאת רק באוזני אנשים שלא מתמצאים.
בימים האחרונים קראתי את ספרה האוטוביוגרפי של לאה "חלון ראווה", שיצא, איך לא, בהוצאת 'צבעונים', ההוצאה שלה. לאה מספרת בו בגילוי לב ובקצב כתיבה של סטקאטו, צרורות קצרים של משפטים, מעט המכיל את המרובה, על חייה מרגע בואה לעולם ועד היום. כן, אפשר בהחלט לומר שהיא עשתה משהו בחייה, וממשיכה לעשות דברים טובים ומשמעותיים עד היום. בהחלט מוצדק לכנות אותה 'אישה רבת פעלים', שגידלה משפחה נהדרת וגידלה את עצמה, מילדה קטנה שמתביישת בבית הוריה ה"גלותי", שסובלת מהריבים של ההורים, אבל שחותרת תמיד קדימה ויודעת מה היא רוצה, עד לתפקידים נכבדים באקדמיה ועד היום, כשגם עכשיו היא מלאה פעילות ועשייה ולא שוקטת על שמריה. אישה נחושה, אם לארבעה, שעשתה דוקטורט בכוח של בולדוזר, כשהיא ורק היא מנהלת את הבית ומגדלת את הילדים. הספר כתוב בלא רגשנות, מנקודת מבט של מי שגם הרגעים הקשים בחיים לא כופפו אותה, שיודעת להפוך לימון ללימונדה, שיודעת את ערכה ושצופה עדיין לעתיד מלא זהרורים. וכמובן, לפי כל כללי האקדמיה, בלי אף שגיאה.
ארבעה דברים שקראתי בספר ריגשו אותי אישית. הראשון: האזכור של השיר חניתה, מתוך האופרה "דן השומר", הראשונה והיחידה שנכתבה בעברית על-רקע החיים בארץ. הלחין: מרק לברי, על-פי טקסט של ש. שלום, ובכורתה הוצגה לראשונה ב-1945. כשהייתי ילד היו משמיעים את השיר הזה הרבה ברדיו, ועד היום בכל פעם שאני שומע אותו בביצוע של פאולו גורין, העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני חש תחושה של קדושה.
מה מלילה בחניתה./ בחניתה מה מליל. / חושך באשר אביטה, / הרג רב בישראל.
השני: מצאתי בספר את הביטוי שהיום כבר לא מכירים 'משוטטת בדמעות'. איזה כיף שמישהו עדיין מכיר את זה. זה לא סתם לבכות, זה לשוטט בדמעות.
השלישי: שם הפרק 'מאויב לאוהב', שהוא שם סיפור של ש"י עגנון, סיפור שאני אוהב במיוחד, שקראתי לשלושת בני, כל אחד בזמנו, כבר בגיל 5. איך? החזקתי את הספר ותרגמתי לעברית: "אז היה איש אחד בירושלים" וכו'. שלושתם אהבו את הסיפור וביקשו עוד פעם ועוד פעם. כל פעם הורדתי שורה שלי והוספתי שורה של עגנון עד שקראתי עגנון נטו. "נבהל הרוח ולא קמה בו עוד רוח", "מי זה מגיש על חלוני" וכו'. הרביעי: את ההמלצה על הספר בכריכה האחורית כתבה נעם פרתום, משוררת שאני מאוד אוהב את השירים הארוכים והמפותלים שלה.
יש עוד כמה דברים: גם אותי הכריחו ללגום כל יום כף שמן דגים (שפכתי לכיור). אזכור קפה קפולסקי עם העוגות הנפלאות, ההורים האשכנזים שחרדים פן יביא הבן הביתה נערה תימניה (ג'מל), ובכלל, ארץ ישראל של פעם, לפני המסכים ולפני האינטרנט והפייסבוק, כשבני אדם עוד דיברו אחד עם השני ועם השלישי ועם הרביעי, וכשנערים כתבו לפעמים מכתבי אהבה לאהובותיהם, נשלחו והגיעו בדואר לתיבת המכתבים. התקופה לפני שחברי כנסת הכריזו על תוכניותיהם למגר את המילה 'צדק'".
יהודה נשאר עוד קט ליד הפודיום ולשנייה שתיים היה שקט באולם ולאחר מכן, פרצו כולם במחיאות כפיים רמות. כשנרגעו הרוחות, הראיתי לכל הנוכחים את תעודת ההוקרה של לאה והתחלתי לקרוא ממנה את הכתוב בה: תעודת הוקרה לסופרת, המו"לית והלשונאית ד"ר לאה צבעוני שהוכתרה כ"כלת האור" לשנת תשפ"ב.
וזאת: על מחקריה ופרסומיה בתחום הלשון העברית; על הפקת אסופה מונומנטאלית בשם "עורי שפת עבר", ובה אלפיים שנות שירה על השפה העברית; על הפקת ספרים נדירים מעיזבונותיהם של סופרים; על תמיכתה בסטודנטים נכים; על הפקת סיפורי חיים של הלומי קרב ועל ספרות יפה שכתבה - ספרי ילדים ואוטוביוגרפיה. על כל אלה מצאה ועדת הפרס להעניק לה את התואר "כלת האור" לשנת תשפ"ב.
על החתום: נירה תובל - מנכ"לית אגודת הסופרים העברים; יהודה בן-יוסף - חבר מועצת העיר ירושלים ומחזיק תיק קידום עסקים והשירות הווטרינרי והסופרת שמחה סיאני יוזמת ומנחת טקסי "פרס האור".
מסרתי לידיה של לאה את תעודת ההוקרה. היו חיבוקים, צילומים וחיוכים זוהרים. לאה קיבלה מידי גם שי, את ספרי: "האישה ושפמו של הצבוע" וחנוכייה גדולה ולבנה ממתכת, עבודת יד נפלאה ומדויקת של האמן שיפריס, ההתרגשות הייתה רבה, עת עמדה "כלת האור" ליד הפודיום ונשאה את דבריה המובאים לפניכם, כפי שנמסרו לי: