רהט נולד בתל אביב. הוריו עלו מפולין. אמו עלתה עם משפחתה ארצה מהעיר ולוצלאבק שבפולין בשנת 1938, ואביו הגיע לישראל ב-1942 לאחר שעזב את משפחתו בשנת 1939 כאשר הנאצים פלשו לפולין. "אבא עבר תלאות קשות עד הגיעו ארצה. הוא חצה את גבול פולין דרך נהר שהווה גבול עם ברית המועצות ובנדודיו הגיע עד לסיביר. משם עבר לשנחאי שבסין, ולאחר מספר חודשים עלה על ספינה לבומבי שבהודו, ודרך אלכסנדריה שבמצרים הגיע ארצה". הוריו של רהט הכירו טרם הגיעם ארצה, אך הנסיבות הפרידו דרכם זמנית. "הם שמרו על קשר כל העת, ואמא ידעה שאבא בדרכו לארץ. היא ציפתה וקיוותה שיוכלו להתאחד בארץ, ואכן עם הגיעו הם נישאו והתיישבו בתל אביב. זה סיפור רומנטי מרתק בפני עצמו". לזוג הטרי נולדו שלושה ילדים כשרהט הוא הבכור ולו 2 אחיות. "מצבנו הכלכלי היה בסדר. אומנם לא היה שפע אך כילד לא חסר לי דבר".

החינוך שקיבל רהט בביתו היה חינוך דתי מסורתי. אמו הייתה בתו של נשיא המזרחי בעיר מגוריהם בפולין, ואילו אביו היה שומר מסורת לא קיצוני. "אבא נחשב אז, במונחים של היום ל-modern orthodox, שניתן להקביל זאת לציונות הדתית. את לימודי היסודיים סיימתי בבית ספר חרדי, וכשעברתי לתיכון, שיניתי כיוון מהחינוך החרדי, לחינוך הציוני-דתי". רהט מעיד על עצמו כי כנער היה 'ילד טוב ירושלים'. האם ניתן יהיה להגדיר אותך כנער 'חנון' של היום? אני שואל את רהט. רהט מחייך. "כן. אני חושב שהייתי כזה". כתלמיד, הוא אהב את המקצועות הנחשבים להומניים כמו לשון, היסטוריה ידיעת הארץ ופחות את המקצועות הנחשבים ריאליים כמו מתימטיקה וכימיה. את שירותו הצבאי עשה רהט בחיל ההנדסה. "השתתפתי במספר מבצעים צבאיים שכללו בעיקר מארבים ומיקוש בשטח". בסיום שירותו הצבאי החליט רהט שעליו לרכוש מקצוע ובחר ללמוד הוראה בסמינר למורים בירושלים. "זו הייתה תקופה נהדרת. גרתי שנתיים בירושלים. נהניתי מאוד מרמת הלימודים הגבוהה. כל המרצים שלנו היו מהאוניברסיטה העברית. בנוסף, זו הייתה ירושלים 'הקטנה' שלפני מלחמת ששת הימים ואהבתי לשוטט בסמטאותיה".

עם סיום לימודיו בסמינר, רהט מקבל הצעה ללמד בפריפריה, ביישובי הדרום כמו: נתיבות, שדרות, בית הגדי וישובים אחרים, ואפשרות ללמד בביריה בצפון הארץ. "התייעצתי עם חברים והחלטתי לעבור להתגורר בצפת וללמד בביריה". לאחר תקופה כמחנך ומורה, רהט מחליט לשנות כיוון ולהתמסר לנושא העיתונות שלא היה זר לו. "בבית הספר היסודי והתיכון הצטיינתי בנושאי ספרות וכתיבה. התחלתי לכתוב בשבועון הילדים "הארץ שלנו" שעודד את קוראיו להיות מעורבים בתכני העיתון בתור 'עיתונאים קטנים'. כשבגרתי, עברתי לקרוא את "מעריב לנוער" ושימשתי בו כ'כתב נוער'. במחזור שלי ככתב נוער היו יוסי ביילין הפוליטיקאי, גדעון אלון שהיה כתב הארץ וישראל היום, העיתונאי מידיעות מנחם מיכלסון ועוד". כתיבתו העיתונאית המקצועית של רהט החלה כבר בירושלים בעת לימודיו בסמינר. "הצעתי את עצמי לעיתון "הצופה", והיה לי בו מדור שבועי שהיה מתפרסם כל יום שישי בשם "דיוקן ירושלמי". אלו היו כתבות גדולות בהן סיפרתי אודות דמויות ייחודיות בירושלים. בין היתר התראיינו אצלי פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין, האמן המפורסם יעקב שטיינהרט, אדמו"ר שגר במאה שערים וצייר ציורים מדהימים ועוד. בגיל 25 רהט מצטרף לעיתון מעריב ומתמנה ככתב העיתון בצפון הארץ. "הייתי לי זיקה למעריב עוד מילדותי כי אבי קרא באופן קבוע את העיתון". תחילת דרכו של רהט כעיתונאי לא הייתה סוגה בשושנים. "היו לי שתי בעיות שהתמודדתי מולן. הראשונה חוסר ניסיוני ככתב שטח שאמור לכסות נושאים שונים, והשנייה להתמודד מול כתב ידיעות אחרונות ששימש גם ככתב רדיו, יחזקאל המאירי ז"ל, שהיה באותה עת אייקון עיתונאי מעורך ביותר". על חוסר ניסיונו בכתיבה עיתונאית התגבר רהט בכוחות עצמו. "הייתי זאב בודד. לא היה מי שידריך אותי. נעזרתי בטיפים מעורכי העיתון, וכן על-ידי לימוד עצמי. לימים נפתח במוסד ללימודי חוץ בטכניון בחיפה קורס כתיבה ועריכה ושמחתי להצטרף ולנסוע לקורס מדי שבוע. בכיר המרצים היה שמואל שניצר, שהיה לימים העורך הראשי של מעריב, וממנו החכמתי מאד". רהט, ששם משפחתו מבית הוריו היה רוטנברג, נאלץ עם תחילת עבודתו במעריב לשנות את שם משפחתו. "לאחר שהתבקשתי להעביר את הכתבות הראשונות נדהמתי לראות בעיתון כי שמי קוצר לרוט. לא אהבתי. אם כבר לשנות שם לועזי מדוע לא לשם עברי? ובנוסף בצפת היה כבר אדם ששם משפחתו רוט. העדפתי את השם רהט שנבדל באות אחת מהשם שהוצע לי". רהט צולח את המשוכות צובר ניסיון ומקבל משימות בתחומים שונים. "שימשתי ככתב כלכלי, ככתב לענייני רווחה, ככתב צבאי ועוד. במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 הפכתי לכתב צבאי לכל דבר. כיסיתי את האירועים הכי קשים של הלוחמה בלבנון, וצילומיי היו בלעדיים והופצו בתקשורת הבינלאומית". אחת המשימות הקשות שהיו מוטלות על רהט היה המפגש עם משפחות שכולות של חיילי צה"ל. "היה נוהג באותה עת לראיין הורי חיילים שנפלו תוך כדי הקרבות. הדבר קרע לי את הלב. ראיתי את עצמי כמטרד נורא ואיום. כשעברתי להיות כתב פוליטי נגולה אבן כבדה מלבי. שמחתי שלא אצטרך יותר לפגוש הורים שאיבדו את יקירם לפני זמן קצר ביותר".

קושי נוסף שאתו התמודד רהט היה היותו עיתונאי חובש כיפה. "לא הרגשתי יוצא דופן מהכתבים החילונים. מנהלי המערכת, כמו שמואל שניצר, משה ז"ק, וגם שלום רוזנפלד היו בעלי רקע דתי, עם מסורת וידע יהודי נרחב, כך שחשתי כי אני נמצא בסביבה אוהדת. הבעיה הייתה, והיא מעט הפריעה לי, כי ככתב חדשות יש צורך לספק למערכת העיתון ידיעות באופן רצוף, 24/7. אני הייתי מנוטרל מכניסת השבת ועד צאתה. הדבר חייב אותי לצמצם פערים במוצאי שבת ולכסות את האירועים שקרו באותן שעות בהם לא הייתי זמין טלפונית. אני מוכרח לציין כי חבריי העיתונאים בצפון סייעו לי והייתה בניינו אחוות כתבים". למרות המכשולים בהם נתקל רהט בתחילת דרכו בעבודה סיזיפית והתמודדות תחרותית מול דמות אייקונית כמו יחזקאל המאירי, הוא מתאר את התקופה בצפת כאחת היפות בקריירה העיתונאית שלו. לדברי רהט, מעריב היה אז העיתון החזק במדינה, הנפוץ ביותר וגם תיגמל בעין יפה את עובדיו. "השכר שלי היה גבוה כפלים וחצי מהשכר הנהוג במשק. מצבי הכלכלי היה מעולה ולא היה לי נעים לשוחח על שכרי עם ידידי הקרובים שפיגרו אחרי בהרבה בשכר שהם קיבלו". עם הזמן ירד קרנה של העיתונות המודפסת ואת מקומה תפסו העיתונות האלקטרונית והרשתות החברתיות. "אם תשאל אותי אם הייתי רוצה שילדי יהיו עיתונאים התשובה שלי שלילית, למרות שיש ביניהם שכותבים מצוין. זה מקצוע שהולך ומתפוגג. גם השכר היום הוא לא כפי שהיה פעם. עוד בזמני הכנסות מעריב הלכו ודעכו, החלו לקצץ בשכר העובדים והגיע מצב ששולם לנו שכר מינימום". רהט מאמין כי העיתונות המודפסת פשטה את הרגל. "הרי מי שהוא צריך לפרנס את המו"לים, כדי שיתקיימו. לדעתי הציבור היחידי שעושה זאת ויעשה בעתיד זה הציבור הדתי על כל זרמיו. הטכנולוגיה של התקשורת האלקטרונית אינה מאפשרת להם להשתמש בה בשבת כך שלבסוף תישאר רק עיתונות מודפסת מגזרית".

עם מעברו של רהט לתפקיד כתב פוליטי של מעריב הוא החל להתערות עם ראשי המדינה, חברי כנסת מכל המפלגות, אנשי צבא בדרגים הבכירים ביותר ועוד. "היה לי קו פתוח עם כל ראשי הממשלה. באחת הפעמים צלצל אלי שמעון פרס וסיפר לי על יצחק רבין עד כמה יש בו את תכונת הנוכלות. כנ"ל רבין על פרס. היו לי שיחות קבועות עם אריק שרון בערבים כשהיה חוזר לחוותו ובסופן היה מודה לי על שהקשבתי לו". קשרי עבודה עם מדינאים רכש רהט עוד בהיותו כתב העיתון בצפת. "יגאל אלון שהתגורר בקיבוץ גינוסר על חוף הכנרת, יצר קשרי חברות עם דמויות מובילות בגליל שכללו ראשי ערים, פעילים חברתיים וגם אנשי תקשורת. הוא חש שהוא משמש כנציג הצפון במסדרונות הממשלה. היו לי קשרים מצוינים אתו ומאד הערכתי את אישיותו. הפכנו להיות קרובים והתארחתי בביתו מספר פעמים. הפערים בין עמדתנו הפוליטיות לא הוו מחסום ושיחותינו נסובו בסוגיות יחסי החוץ של ישראל כמי ששימש כשר החוץ וגם בנושאים הקשורים להתנהלותו המפלגתית אך מעולם לא עלה נושא עמדתי הפוליטית, למרות שאלון נחשב במפלגתו לנץ פוליטי מובהק". לרהט יש גם דברים טובים לומר על השרים לשעבר ממפלגת הליכוד, ישראל כ"ץ וצחי הנגבי, והשר לשעבר ממפלגת העבודה עוזי ברעם. "אהבתי מאוד לשמוע את הניתוחים שלהם. הם היו אובייקטיבים לגמרי ולעיתים אף הציגו תמונה שהייתה לרעתם". על-מנת לדלות מידע חייב כתב פוליטי להפגין אהדה לבן שיחו. רהט מציין שביצע את עבודתו ללא משוא פנים ומבלי לעגל פינות. "כל מי שדיברתי אתו חשב בעצם שאני שייך למגזר הפוליטי שלו". על-מנת לפרסם סקופים בלעדיים חייב איש תקשורת שיהיו לו מקורות המדליפים לו מידע ייחודי. "היו לי מקורות רבים שהייתי יכול להרים אליהם טלפון בכל שעה ולקבל מידע טרי שעדין לא היה ידוע לאחרים. המקור הכי חשוב שהיה לי ובזכותו גם התקדמתי היה אותו אדם שהיה מקורב ביותר לרב שך והדליף לי דברים, כיצד הרב שך עומד לפעול ברגעי משבר בקואליציה כאשר מפלגת דגל התורה שאותה הנהיג הרב שך מהווה לשון מאזנים לשרידותה של הממשלה". למרות שכתב פוליטי 'מתפרנס' מקרבתו לחברי הכנסת דעתו של רהט עליהם היא לא משהו. "לצערנו מי שהולך למשימות פוליטיות במסגרת הכנסת הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר. הדמויות בבית הנבחרים שלנו הן בינוניות ומטה לצערי הרב, פרט למספר דמויות שכן יש להם ראש על הכתפיים". בנוסף לידיעות פוליטיות שהיה עליו להעביר למערכת, התפרסמה בכל סוף שבוע כתבה פוליטית רחבה של רהט בה הוא סקר אירועים פוליטיים משמעותיים. "אני חושב שהייתי הראשון שחשף כי מאחורי התרגיל המסריח של שמעון פרס וחיים רמון היה מעורב גם אריה דרעי ומפלגת ש"ס שהוא עמד בראשה". רהט שהפך מומחה למפלגת ש"ס כתב את הספר "ש"ס הרוח והכוח", בו הוא מתאר כיצד ניצחה ש"ס את הפוליטיקה הישראלית. הספר הפך להיות בסט סלר ואזל מהשוק. "זכור לי שחשפתי כסקופ כי הרב פרץ ששימש כשר מטעם מפלגת ש"ס, לא הסתפק במכונית וולו 'ישנה בת שנתיים' אלא דרש וולו חדשה לגמרי. הכעס שלו עלי היה עצום. האמת היא כי מינהל הרכב הממשלתי הוא זה שהדליף לי את הידיעה".

בימים אלו מתנהל משפטו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, בעניין קבלת שוחד בצורת כתבות אוהדות, או לחלופין בהסרת כתבות לא מחמיאות מאתר "וואלה" (תיק 4000), וזאת בהוראת המו"ל או עורך האתר. רהט: "גם אני עברתי חוויה שמנעו פרסום כתבה שלי. הדבר קרה בעת שהכנתי כתבה על השר רוני מילוא בה ביקרתי מחדל שלו במסגרת תפקידו והכתבה לא פורסמה בתואנה כי היא עלולה להזיק לעיתון. אני חייב לציין כי זה היה מקרה חד-פעמי, ולא זכור לי יותר כי מנעו ממני או מחבריי פרסום כתבה כל שהיא". רהט מודה כי איתרג את בנימין נתניהו מתוך הערצה אליו. "אגלה לך סוד, כשהייתי כתב פוליטי והגיעו אלי ידיעות על התנהגות לא נאותה של נתניהו לא פרסמתי על-מנת לא לפגוע בו. הייתי העיתונאי הראשון שאליו הגיע המידע על כי ראש הממשלה מחביא שטרות בגרביו, בשל האובססיה של רעייתו שרה בנושא ההתנהלות הכספית של בני הזוג. יכולתי לפרסם את הידיעה עם בקשה לתגובה מראש הממשלה אך לא פרסמתי כי לא רציתי לפגוע בו. הוא נחשב בעיניי אז למנהיג אמת של הימין. במידה מסוימת בגדתי במקצוע. אני מייסר את עצמי על כך. פשוט הייתי עיוור כמו ד"ר חיים שיין (צוחק). אבל אני בניגוד לשיין התפכחתי והגעתי למסקנה על בסיס עובדות כי השלטון משחית". לד"ר חיים שיין נחזור בהמשך. רהט כאיש ימין מובהק היה 'ביביסט' מושבע עד כדי הערצה. "ליוויתי את ביבי מאז שהוא התחיל את החיים הפוליטיים שלו. עוד בהיותו קונסול בארה"ב, הוא הזמין את הכתבים הפוליטיים לשיחה אחד על אחד. אני אפילו זוכר שזה היה ביום שישי ושוחחנו במשך שעה וחצי, ומאוד מאוד התרשמתי ממנו. לדבר הוא יודע, וגם בהמשך הדרך שלו, במשך שנים רבות הערכתי אותו וחשבתי שהוא באמת שומר על האינטרסים של הימין. אני בהשקפתי איש ימין אז אני חשבתי שהוא באמת הנציג המתאים והאותנטי של הימין, עד שנפקחו עיניי וראיתי שמידי פעם הוא נכנס לסימטאות אפלות שאיש ימין לא נכנס אליהם". לא מכבר פרסם רהט טור דעה בו הוא מתקיף בחריפות את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו כששימש כראש ממשלה. "פעמיים הוא הציע את רמת הגולן לאסד. שום איש ימין לא יעלה על דעתו לעשות דבר כזה... בעיקר רמת הגולן שזה עניין כל כך אסטרטגי ואנחנו היום מבינים עד כמה זה יכול היה להיות בנפשנו. ההצעות לאסד הועברו דרך רון לאודר. זה מדהים. פעמים, לא יאומן. אם אדם מועד פעם אחת ושוגה סולחים לו אבל אם זה כבר פעמים... הימין בבעיה".

במערכות הבחירות האחרונות יצא שוב השד העדתי מהבקבוק והיה חלק בלתי נפרד מקמפיינים של מפלגות מסוימות. רהט מאוד מודאג מכך. יש לו בקורת חריפה על איש התקשורת ד"ר אבישי בן חיים שהפך את תיאוריית ישראל השנייה למרכז השיח הפוליטי. "אני חושב שאם האויב לא יכריע אותנו אנחנו נקרוס, נכריע את עצמנו בגלל העובדה שאנחנו לא מסוגלים לחיות יחד. אבישי בן חיים מדבר על ישראל הראשונה והשנייה ולדעתי אין כל בסיס לכך. היום כמעט ואין הבחנה בין אשכנזים למזרחיים. שניים מחמשת ילדי נשואים לבני עדות המזרח ואין לי כל בעיה עם זה". גם ההתפלגות לשני מחנות, ימין ושמאל, לא מוסיפה לאחדות העם. "אני חושב, ואני שם את הדברים במירכאות כפולות, כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהציב לו אויב חיצוני בדמות הערבים, שמאלצים אותנו עדיין איך שהוא להתאחד ולשמור על גבולות שפויים, כי אילולא זה, אני מעריך שמלחמת האחים הפנימית, הייתה גוברת על האחדות שעדין קיימת בינינו".

פגישתי עם רהט התקיימה בביתו ברעננה, העיר שהועדפה על-ידי המשפחה על פני העיר גבעת שמואל בעת שהיגרו מצפת בשנת 1987. "רעננה היא עיר פלוראליסטית מאד. יש בה מכל החוגים, מכל הגוונים ונעים לחיות בה. אף אחד כאן לא נכנס לתוך חייו של השני. כאן הסיסמה היא: חייה ותן לחיות. הפלוראזים שיש פה ברעננה אין לו אח ורע במקומות אחרים". 'שכניו' של רהט ברעננה הם ראש הממשלה נפתלי בנט, ואחד המעריצים הבלתי נלאים של ראש האופוזיציה ד"ר חיים שיין. לרהט דעה מגובשת על שכניו ואינו נרתע מלהביע אותה. "בנט הוא כמו טיל כיפת ברזל המשמיד מטרה, ומשמיד את עצמו. המהלך שלו היה אדיר. הוריד אדם שהשלטון השחית אותו. הוריד את ביבי שהפך למושחת. מאידך התרגיל שעשה עשוי להעלות לו בקריירה הפוליטית שלו. ייתכן שלא יעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. הכל תלוי בשנה וחצי שנותרו לכהונתו כראש הממשלה". את ד"ר חיים שיין, פובליציסט בעיתון ישראל היום הוא מכנה הזוי. "שיין ואני ידידים. אומנם אנו שייכים לבתי כנסת שונים בעיר, אך אנו נפגשים מדי פעם. אנו עוקצים זה את זה לגבי העמדות שלנו. הוא כל כך דוגמטי ואובססיבי בהערצתו לבנימין נתניהו שחדלתי כבר להגיב לפוסטים שלו".

אנו לקראת סיום שיחתנו ואיני מתאפק מלשאול את רהט למדד האושר שלו בעקבות היותו לשעבר קרוב לקובעי המדיניות בישראל. "אם אתה שואל אותי לעמדתי על מה שקורה במדינה אז במישור הכלכלי אנו במקום טוב. בעניין הביטחון הדברים משתנים מפעם לפעם. נכון לעכשיו אנו ברגיעה. מבחינת מספר היהודים בארץ, אז מיום בריאת העולם לא חיו כאן כל כך הרבה יהודים. לגבי ההנהגה - זה הכל פוליטיקה. משחקי כוח של קח ותן. אם נשווה את אשר קורה במדינה בהשוואה לעולם, זו אותה התנהלות. אני חושב שטוב לנו. ממרום גילי אני אופטימי". רהט היום בגמלאות ומעיד על עצמו כי הוא סבא משקיען ביותר. לו ורעייתו 5 ילדים 17 נכדים ונינה אחת שנולדה לא מכבר. "בסוף שבוע, כאשר מגיעה אחת ממשפחות ילדיי עם נכדיי לארוחת שבת אז בניגוד למשפחות חילוניות הם נשארים למשך כל השבת. לפחות 26 שעות. הקשר הוא הדוק (צוחק). בקיץ הנכדים מגיעים אלינו לקייטנת סו"ס (סבא וסבתא) וקשה להחזירם לביתם". חיה רעייתו, אשת חינוך לשעבר, גם היא בגמלאות ותחביביה הם משחק דרמה וציור. "כל הציורים שאתה רואה כאן על הקירות הם פרי יצירתי", אומרת רהט הרעייה בגאווה (מחייכת). ואכן, ציורים נאים שמורגשת בהם השקעה. היא גם מפרגנת לבן זוגה על התקופה בה חיו בצפת ובזמן שעול הבית נפל עליה. "בסך-הכל ידעתי למה אני נכנסת כשבחרתי עיתונאי לבן זוגי (צוחקת). הסתדרתי". רהט הרעייה גם שלמה עם המעבר מצפת לרעננה. "מרגישים פה את השבת. נכון, יש מכוניות שנוסעות, אך החנויות והמסחר במרכז העיר מושבתות. זו עיר שכיף לחיות בה". רהט ממשיך בכתיבתו העיתונאית באתרי אינטרנט כמו "News1", ומפרסם טורי דעה במגזין "מצב הרוח", העיתון לציבור הדתי לאומי בו הוא גם משמש כעורך משנה. תחביב שרהט אינו מחמיץ הוא לעמוד מול התיבה בבית הכנסת ולהנעים בקולו לקהל המתפללים את פרקי התפילה בצורה מוזיקלית. "מעולם לא למדתי חזנות, אך משחר נעורי הכרתי את המנגינות המיוחדות כשהייתי הולך עם אבי לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אני מחבב את 'המקצוע' ואני שמח שקהל המתפללים נהנה מזמירותיי".