בכל הקשור לפעילי דאעש הגברים, נראה כי כל הצדדים נקטו מדיניות פשוטה: אנשי דאעש לא שופטים אלא הורגים, ונראה כי זו נותרה המדיניות של האמריקנים והרוסים גם יחד עד היום. אומנם המנהיג אבו בכר אל-בגדדי חוסל ב-2017, אך רבים מהפושעים שביצעו את המעשים האפלים, כולל טבח באוכלוסיות שלמות, כגון האיזידים בסנג'אר, סחר בשפחות, צליבה, מעיכה, שריפה, סקילה ושאר התעללויות, עדיין מתחבאים במדבריות של דיר א-זור (סוריה) ונינוה (עירק).
הפשעים של דאעש כנראה היו פחותים מאלה של המשטר הסורי בהיקף הקורבנות, אך יותר מזעזעים, כי בוצעו לאור היום והועלו לרשתות החברתיות. הם שימשו כנשק תעמולתי שמטרתו לזרוע פחד בלב אויביהם. בתום המלחמה נותרה הכמות הגדולה ביותר של שבויים מהארגון בשטחי הכורדים בצפון-מזרח סוריה. רוב האסירים היו נשים וילדים, כי הגברים ברובם נהרגו ומעטים נמלטו. מחנה "אל-הול" לאסירי הארגון הוא בהחלט בושה וחרפה מכל בחינה. האסירים, כ-12 אלף במספר, מוחזקים בתנאים קשים. כצפוי, אין מדינה בעולם שמוכנה לקבל חזרה את מתנדבי דאעש (כ-4,000 מתוך האסירים) לשיקום ולשילוב מחדש בחברה, מחשש שיהוו סיכון ביטחוני. מעט חיילים כורדים משגיחים על המחנה ומאיימים כבר שנים לסגור אותו, בטענה המוצדקת שזו אינה אחריותם וכי אין להם תקציב להאכיל את בני משפחותיהם של הטרוריסטים. בהיעדר תוכנית לשיקום הילדים, מגדלות נשות דאעש במחנה מפלצות - את הדור הבא של הארגון, ממש מתחת לעיניהם הפקוחות של הכורדים ובידיעתם של האמריקנים.
המצב בעירק הפוך. זו אומנם המדינה היחידה שמינתה שופטים להעמיד לדין את פעילי דאעש, אך לפי כל הדיווחים, כל מי שחשוד בהשתייכות לארגון מוצא מיד להורג. למרבה הצער, בין המוצאים להורג גם מאות אזרחים חפים מפשע ממערב עירק וממזרח סוריה, שכל פשעם הוא שהם חיו תחת "המדינה האיסלאמית". רבים מאלה האחרונים אולצו בכוח לשרת את משטר האימים של דאעש, בהם רופאים, פקידים ועובדי מדינה. רבים מאותם אסירים אומללים עוברים עינויים קשים בדרך לגרדום, ולא זוכים למשפט צדק במונחים מערביים. בעירק, שבה שולטים השיעים (מאז מלחמת הפלת סדאם ב-2003), המשפטים למעשה אינם השלטת צדק, כי אם סוג של נקמה במיעוט הסוני.