היישובים החדשים שהוקמו בארץ סמוך לקום המדינה, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, נועדו לקלוט עולים חדשים שנקבצו בהמוניהם מכל קצות תבל. במקביל הם נועדו "לפזר את האוכלוסייה" - לאכלס את אזורי השוליים, שלא היו מיושבים כלל, או שהיו מיושבים בדלילות, ל"סמן" את הגבול לאחר מלחמת השחרור, ו"ליהד את הגליל" - לאכלס את הגליל ההררי ביהודים, כי רוב האוכלוסייה בו הייתה ערבית.
באותם ימים, האמצעים שעמדו לרשות המדינה, היו מעטים. המדינה לאחר "מלחמת השחרור" - דלה, פצועה וחבולה, מעלה יהודים מכל הגלויות - נשים וטף - פעמי המשיח - "שיבת ציון", וכדי לקלוט את כל ההמון, יש צורך בהון! היעד הראשון היה הרחבת שטחי החקלאות במטרה לתפוס שטחים יותר גדולים, לעבד אותם, לספק תעסוקה ומזון לאוכלוסייה ואף ליצר עודפים ליצוא, שיכניסו מטבע חוץ, כדי לאזן את "מאזן התשלומים". צריך לבנות תשתיות, כדי להוביל צבא, אנשים וסחורות ממקום למקום ולשם כך הוקמו בעיקר מושבים וקיבוצים. הקיבוצים הוקמו בקו הראשון הקרוב לגבול, והמושבים במקביל אליהם.
העולים החדשים שהגיעו בשנים הראשונות לקום המדינה, נשלחו לעבוד בחקלאות, בבניין, בעבודות יזומות, בנטיעת יערות ובסלילת כבישים. חלק מהעולים הצעירים הופנו לקיבוצים, והמשפחות ל"מושבי העולים". לאוכלוסייה שעלתה אז, לא הייתה שום זיקה לעבודת האדמה ולאידיאולוגיה הציונית. ההתישבות והתעסוקה בחקלאית לא התאימה להם ולא הייתה משאת נפשם, אבל זו הייתה הדרך, שבה המוסדות המיישבים פעלו לאורה, מתוך מניעים לאומיים שצוינו לעיל.
האכלוס של העולים נעשה במעברות (באוהלים, בצריפים, ולאחר מכן בשיכונים), בתנאים מינימליים. רובן הוקמו בשולי המושבות הוותיקות ובערים הערביות (רכוש נטוש), שאוכלוסייתן ברחה ונטשה אותן בזמן המלחמה (רמלה, לוד, עכו, יפו ועוד). מאוחר יותר בעיירות הפיתוח - ערים חדשות, שבנייתן נועדה לאכלס עולים שהגיעו באמצע שנות החמישים, בעיקר מצפון אפריקה וממזרח אירופה. רובן הוקמו באזורי השוליים, בגליל, בנגב ובבקעת הירדן.
באותה תקופה, בכל ישוב או שכונה, אוכלסו בני אותה עדה. ההנחה הייתה שהעולים ירגישו נוח לחיות עם בני עדתם, בגלל תרבות, שפה ומנהגים, רמה כלכלית ואורח חיים. לכאורה, מדוע לא? אך התנהלות זו גרמה לבידול, לניכור ולקנאה! מאחר שלא כל העולים היו מקשה אחת והייתה ביניהם שונות, צריך היה למצוא דרכים להשוות, כדי שלא תיווצרנה, חלילה, "שתי מדינות". ההפרדה במגורים על-פי מוצא עדתי, לא סייעה ליצור את "כור היתוך", שהיה מטרה לאומית, אלא ההפך, היא הנציחה את הפערים, לרעת בני עדות המזרח. אלה שהתיישבו במרכז, היו קרובים למוסדות החינוך, התרבות והשירותים השונים ולמגוון סוגי תעסוקה, שאפשרו להם למצוא עבודה והשכלה בכל התחומים. הפערים גְּדֶלִים... החיים בשוליים המרוחקים הופכים לבלתי נסבלים!!!
מיזוג גלויות
במושבי העולים, ההכנסות היו נמוכות, והם המשיכו לחיות בעוני ובבערות, שלא סייעו לקליטתם כראוי. שלחו להם מורים מהמרכז וגם מורות חיילות, כי לא היו מורים בקרבם. עברו שנים והשוליים נשארו שוליים, שסבלו מהזנחה. העולים הרגישו מנותקים, מוחלשים ובלתי רצויים, לא שייכים! שכחו אותם! לא השקיעו בהם! ותחושת הקיפוח הכתה בהם. עבור הצעירים, בני עדות המזרח, גם הקיבוץ וגם הצבא היוו "כור היתוך מצוין", שבו שרתו בני כל העדות, יחד - בנים ובנות. על הרֵעוּת ועל אחוות הלוחמים יש הרבה מאוד סיפורים, והצבא היה "השדכן" המצוין שחיבר בין כל העדות. שם נפגשו ילדי המעברות, ילדי עיירות הפיתוח וילדי הערים הגדולות, ויחד עשו נפלאות למיזוג הגלויות.
מי שגדל בקיבוץ או בפנימיה, או עם אוכלוסייה מבוססת יותר, קיבל דוגמה, אימץ אורחות חיים אחרים מאלו של ההורים, לקח את עצמו בידיים, והתגבר על הקשיים - הלך ללמוד, ניצל מלגות והזדמניות ועלה על דרך המלך. בשירות הצבאי נפקחו עיניהם, והבינו שיש גם מציאות אחרת. כשהשתחררו מהצבא, "לא שבו הביתה". הם עברו למרכז, מצאו תעסוקה ודיור ושירותים שונים, ומוסדות אקדמאים שבהם התברגו ויצרו. גם ניצולי שואה שקבלו פיצויים מגרמניה ורצו להיטיב את תנאי חייהם, הגרו למרכז ומצבם השתפר.
מאחר שהצעירים ובעלי היכולת עזבו את יישובי העולים בשוליים, יישובים אלו סבלו מהגירה שלילית. באזורי השוליים נותרו ה"חלשים" והזקנים, שלא היו להם אמצעים לקום, לעזוב ולעבור למקום יותר מבטיח מבחינה כלכלית וחברתית. למרות ההטבות שהמדינה נתנה למי שהלך לעבוד או לגור בעיירות הפיתוח ובישובי הסְפַר - הרבה זה לא עָזַר. הריחוק, הבידוד ורמת השירותים הנמוכה, לא משכה.
במהלך השנים, עם העלייה ברמת החינוך ובגיוס לצה"ל, באחדים מישובי השוליים צמחה הנהגה מקומית. ככל שהמרחק של יישובים אלה מהמרכז, או מעיר גדולה, היה קטן, כך הם הצליחו להתפתח, ולמשוך אוכלוסייה שקבלה אפשרות לבנות מגורים ברמה גבוהה על קרקע זולה בתוכנית "בנה ביתך". היוממות גדלה, התאפשרה תעסוקה מחוץ ליישוב, ההכנסות החלו עולות! פערים מצטמצמים. במקביל, הורחבו ההשקעות בתשתיות ובנגישות, שקרבו אותן למרכז - תרתי משמע.
האכלוס המהיר לא חף מטעויות. במשך השנים המדינה הפיקה לקחים, כך שבשנות השישים, כשבאו ליישב את "הערים החדשות" - אשדוד, ערד, קריית גת, מעלות וכרמיאל, החליטו שאין טעם לאכלס אותם באוכלוסייה הומוגנית, ויש לאכלס אותן בחמישים אחוז יוצאי המזרח וחמישים אחוז ילדי הארץ ויוצאי אירופה. במגמה גם למשוך אוכלוסייה מהמרכז (למען "פיזור אוכלוסייה") .בפועל ערים אלו הצליחו למשוך אליהם יותר מהעיירות שהוקמו בגל הראשון.
מבצע אחים
עולים שהגיעו ארצה אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו מארצות מוצא שונות, לרוב ממדינות אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, ודרום אפריקה. רוב העולים הגיעו מרצונם מטמעים ציוניים או בגלל אנטישמיות שהתגברה בארצות אלה. רמת ההשכלה והרמה הכלכלית שלהם הייתה משופרת בהרבה מגלי העלייה הראשונים. הגל הזה של העולים, התיישב במקומות שמצא בהם תעסוקה ודיור ונהנה מנחיתה רכה. מבלי שיכפו עליו היכן לגור, ומבלי להציע לו עסוק במקצוע זה או אחר, בוודאי לא בחקלאות, שהיא כבר השיגה את ייעודה. לאחר מלחמת ששת הימים המדינה הקימה יישובים חדשים ב"שטחים הכבושים" - ברמת הגולן, בגדה המערבית, וביהודה ושומרון, בסיני וברצועת עזה, וחלק מהעולים נקלטו מרצונם בישובים החדשים והרגישו חלוצים.
לעומתם, גלי העלייה מאתיופיה ("במבצע משה", שנקרא גם "מבצע אחים" - 1986 וב"מבצע שלמה" - 1991), הביאו ארצה אוכלוסייה מסורתית, כמעט חסרת כל, ממדינת עולם שלישי, שנמצאת בתחתית הסולם הכלכלי. מתרבות לגמרי שונה, אנשים מגזע אחר, שהיה בעוכריהם. הם עלו בדרך לא דרך, בסיוע גורמי חוץ ובסיוע הסוכנות וצה"ל. הם הגיעו לארץ הקודש מתוך זיקה ציונית, דתית ואידיאולוגית. היה צורך להצילם ממוות מרעב, מאבטלה ומרדיפות. בדרך ארצה, שהחלה ברגל דרך סודן, רבים מתו מרעב ומצמא ומהתנכלויות. חלק מהמשפחות לא שרדו את תלאות הדרך הקשות והגיעו ארצה חלקי משפחות.
להם לא קל להדביק פערים בני מאות שנים, אך נעשה כל מה שאפשר להתחשב בהם ולכבד את תרבותם ולסייע להם. הם עדיין סובלים מהרגשת קיפוח ומאפליה, ומדי פעם, כשהם מרגישים שהם מופלים, זה מעורר אותם להתאחד, להפגין ולתבוע את עלבונם. במקביל, כל ילדיהם לומדים בבתי ספר ומקבלים חינוך, הם מצליחים לדלג על הפיגור של כמה שנות אור, והם הולכים ומתפתחים. ועדיין יש מה לעשות, על-מנת שהם יעברו את "כור ההיתוך". ככל שנלמד עליהם יותר, ונדע על המסע הארוך והמפרך של הדרך שהם עשו כדי להגיע לישראל, ואת כל הסכנות בסיפור העלאתם ארצה, נכיר אותם יותר, ולא נפלה אותם לרעה בגלל מוצאם וצבע עורם, הם יוכלו להשתלב בכל תחומי החיים, ולאט-לאט יגיעו להישגים שיהיו בהם גאים. הם נקלטו בשכונות נפרדות ביותר מחמישים ערים, והם מתערים בגנים בבתי הספר ובצבא. למרות זאת הם עדיין מרגישים שונים ולא מקובלים.
גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, שהחל בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, הביא ארצה יותר ממיליון עולים במשך העשור הראשון. חלקם לא יהודים, או יהודים למחצה, שעלו ארצה בגלל מצב כלכלי קשה בארצות מוצאם, שגרם לנפילת הקומוניזם ולהתפרקות מדינות ברית המועצות. גל זה אופיין באחוז גבוה של עולים בעלי השכלה גבוהה. בעצם, הם הביאו לכאן הון אנושי רב. בין היתר, בואם נתן דחיפה לעיירות הפיתוח, כי בהן נמצא מלאי של דירות ריקות במחירים זולים. ה"נקלטים" - הפכו ל"קולטים". בעיירות הפיתוח, העולים החדשים החלו ל"תת את הטון". הם השפיעו על רמת החינוך, על ההוראה, על התרבות, על האומנות, על החוגים בבתי הספר, על התעסוקה ועל הדמוגרפיה, והשפיעו על המקומיים, שהיו במצב של סטגנציה כלכלית.
העלייה ממדינות חבר העמים, שינתה את הדמוגרפיה במדינה. העולים השתלבו בכל הערים ובכל הענפים, למרות שגם הם עברו קשיי קליטה עד שלמדו את השפה ויכלו להתברג בענפי הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, ההיטק, האקדמיה וההוראה. וגם בענפים שבהם שכר העבודה נמוך, כמו מתדלקים בתחנות דלק, אנשי ביטחון, קופאיות בסופר-מרקטים, עובדי ניקיון, זבניות, מזכירות, אחיות ועוד. במקביל הם שומרים על שפתם, הקימו תחנות רדיו וטלוויזיה, תיאטרון, גני ילדים שבהם מדברים רוסית ויש להם נציגים בממשלה ובכנסת. וכמו כל עליה גם הם נתקלו בדחיה של האוכלוסייה הוותיקה, אך התמודדו ויכלו לה!
המפעל הציוני
בשנים האחרונות, אנו עדים לגל עליה גדול מצרפת, בגלל חידוש האנטישמיות שם ובאירופה כולה. העולים מצרפת נקלטו בכל מקום שהם רצו (כמו העולים ממדינות חבר העמים). הם לא הגיעו חסרי כל. הם הביאו אתם הון כלכלי ואנושי והם מאכלסים שכונות יוקרה בערים הקרובות לים: באילת, באשקלון, באשדוד, בבת ים ובנתניה. יש עולים שבנו פה את ביתם והם ממשיכים לעבוד בצרפת. הגלובליזציה והוזלת מחירי הטיסות, מאפשרים תנועה למרחקים ארוכים, הרחק ממקום המגורים, או עבודה מרחוק. כמובן שהקורונה מגבילה, אך יש להניח שהתופעה תימשך ותורחב.
אין שום דוגמה בעולם, כמפעל הציוני, שהחל לפני כמאתים שנה, שנלחם להקים מדינה והצליח! והביא יהודים - עולים מכל קצות העולם, שנקבצו ובאו וחזרו לארצם אחרי אלפיים שנות גלות! במהלך שנות הגלות, השפה העברית כשפת קודש נשתמרה, למרות שהיהודים דברו בשפת המקום, וגם פיתחו ניב יהודי מקומי. כל גולה שונה בתרבותה, במנהגיה, במסורתה, באורח חייהם וברמת השכלתה, כי היא ספגה משהו מתרבות המדינה שממנה עלתה. הפערים בין העולים היו גדולים מאוד, הם דברו בלשונות שונות, ופה כולנו מדברים עברית, שפה עתיקה שהולכת ומתפתחת. הפערים מצטמצמים ורובנו עוברים "כור היתוך", בבתי הספר, בצבא ובמקומות העבודה.
במקביל יש גורמים שממשיכים לדבר על אפליה, מנסים להמריד את הקבוצות החלשות, ומערערים על הדרך שבה קלטה אותם המדינה, שבאמצעותה היא רצתה להשיג את יעדיה. מה שהמדינה לא עושה, היא תמיד מואשמת שזה לא די! והיא מואשמת בטעויות, בקיפוח ובאפליה; כל גל עליה הרגיש לא נוח בהיותו חדש ושונה במדינה; חלק מהעולים יודו שהמדינה הצילה אותם משנאה, מאפליה, מבורות ומבערות, מרדיפות ומרעב; בכל תקופה הקליטה הייתה שונה, גם הרכב העולים השתנה, בכל גל הגיעו מארצות שונות. חלק מגלי העלייה כונו מבצע: "מבצע מרבד הקסמים (מתימן), "מבצע עזרא ונחמיה" (מעירק), "מבצע יכין" (ממרוקו), "מבצע משה" ו"מבצע שלמה" (מאתיופיה), כי בעליות אלה היה צריך לחלץ את היהודים במבצעים הדומים למבצעים צבאיים, כדי לקבל אישור מהשלטונות, או להערים עליהם, כדי שיתנו ליהודים לצאת ולהגיע לישראל.
אשרינו שזכינו לעלות או להיוולד בישראל! ואשרי המדינה, שהיא ממשיכה לדאוג ליהודים ומעלה אותם מכל רחבי תבל, ונותנת להם בית ומחסה מפני רדיפות ואנטישמיות וגם מרעב, מפעל שימשך לעד, עד שיעלה אחרון היהודים... ואני, שעליתי בגיל שנתיים, שעברתי את האוהל, הצריף והשיכון, הגעתי לאן שהגעתי, ואני חיה במדינה נאורה, שנתנה לי חופש בחירה ללמוד, ויכולתי לעבוד, ולא כפתה עלי בורות ובערות ותלות. בניגוד למדינה שהגעתי ממנה, שהיא מדממת, הרוסה, למרות היותה עשירה במים, בקרקע, בתמרים ובנפט, שהפכה לשמה ושממה והיא נסוגה ושוקעת ביִוֵן המצולה.