פרשת תצווה מדגישה בספר שמות פרק כ"ה פסוק כ' את הרעיון הנפלא של נר התמיד: "ואתה תצווה את בני ישראל, וייקחו אליך שמן זית למאור, להעלות
נר התמיד".
משלל נושאי פרשת השבוע אני מבקש להתמקד בנושא אחד והוא נר התמיד, כשמלווה אותי המשאלה, ששלהבת אורו החמה של נר התמיד רווית הערכים המוסריים והאנושיים, תהיה להבת התמיד, שהיא תהיה להבת העד, שלעולם יתמיד אורה, הנכון תמיד להקרין על חיינו את עולמה הזך והערכי.
אני מביע את תקוותי, שנר התמיד ייענה בחיוב למשאלותי במציאות מדאיגה, הפוקדת את חיינו ואינה נותנת לנו רגע של שלווה. אני משוחח עם נר התמיד ומרעיף עליו בקשות בימים, שתהומיות קשה ומכאיבה מעיבה על חיינו מבפנים ומבחוץ. מי ייתן ונר התמיד יקרין מאורו וחומו על השיח המילולי האלים, שלעתים הוא חסר רסן, בין הקטבים הרעיוניים בחברה הישראלית. ההקרנה לה אני מייחל, שהאחד יקשיב לזולתו מתוך כבוד גם לגבי מי שהוא חלוק על דעותיו.
המשאלות והציפיות שלי מנר התמיד מתכתבות עם שיר שכתבה חברת קיבוץ שדות-ים המשוררת הצנחנית, חנה סנש. המשאלות והציפיות שלי, שנר התמיד יעניק לנו חוסן רוחני וכוח עמידה תמידי בסערת חיינו, השסועה למרגלות החול והים ורשרוש של המים, הגואים בהמולת חיינו אל מול ברק השמים, שהם תקוות האדם, שהם תפילת האדם.
אני התכתבתי עם שיר, האהוב עלי, שכתבה המשוררת חנה סנש, שמצאה את מותה במקום בו נר התמיד לא הבליח את אורו המזכך מבעד לאימת החשכה. למרבה הצער, עלטת הלילה והיגון כיבו את נר התמיד, עת חנה סנש, אחת מששה מיליון מבני עמנו ועוד מיליונים רבים מבני עמים נטבחו בעמק הבכא שחרך ללא רחם בני אנוש.
אני מודאג מהאפשרות הקיימת, שנר התמיד ניתן לכבותו. ההיסטוריה בתקופה בה אני חי פרסה בפנינו לא פעם יריעת חיים אפלה, בה הנר כבה. כואב שנר התמיד לא הבזיק את כל הבזקי אורו הטהורים והזכים, כשבתנורי טרבליקה, בתנורי עמיתו באושוויץ, בחשכת גיא ההריגה בבאבי יאר ובעוד אוקינוס של מקומות מיליוני בני אנוש היו לגווילי אפר.
על-פי ציווי פרשת השבוע, פרשת תצווה, נר התמיד דולק ללא הפסק. תחילה דלק במשכן אחר כך דלק בבית המקדש. לדאגה ולמחויבות שלנו לשמור ולהקפיד שהנר יתמיד במתן אור אני מבקש להוסיף שעלינו לאמץ דאגה ומחויבות ליישם עולם, בו גוי אל גוי לא יישאו את רוביהם ותותחיהם ביבשה, לא מטוסי קרב באוויר ולא צוללות בים.
בשבת, בה אנחנו קוראים את פרשת "תצווה", עלינו להצית בכל לב את להבת המחויבות שבחיינו יבערו לעד נרות התמיד, וכל נר בוערת בו הכמיהה למציאות חיים, בה "גוי אל גוי לא יישא חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".