האצ"ל תוקף את יפו (ו') - המחיר של חוסר מקצועיות

לכיבוש יפו ריכז האצ"ל חמש פלוגות ובהן כשש מאות איש ושתי פלוגות שירותים ולוגיסטיקה בהן כמאתיים וארבעים איש. בסך הכל כשמונה מאות וארבעים איש, שבימים ההם, וביחוד עבור האצ"ל, היה זה כוח אדיר. אמצעי הלחימה שהוקצו למבצע כללו 180 רובים, 400 תתי-מקלעים סטֶן, 35 מקלעי בּרֶן, 40 אקדחים, שש מאות אלף כדורים, ארבעה משוריינים, שני מטוֹלים נגד טנקים מדגם פּיאט, שתי מרגמות בינוניות 3 אינטש ולהן 20 טונות פגזים, ושני טונות חומר נפץ. להובלת הלוחמים והאמל"ח גויסו והוחרמו/נשדדו כמאה כלי רכב אזרחיים. תוכנית המבצע שגיבש קצין המבצעים, עמיחי פאגלין, כללה שלושה שלבים: א. הפגזת העיר במרגמות כדי להוריד לתושבים וללוחמים הערביים את המורל ולהחיש את בריחתם וכניעתם; כיבוש שכונת מַנשִיֶּה הצפונית וניתוקה מעיקר העיר; ג. כיבוש העיר. ההנחות היו שהלוחמים הערבים לא יילחמו בנחישוּת ושהצבא הבריטי לא יתערב, כפי שהניח לארגון ה"הגנה", שלושה ימים לפני כן, להשתלט על חיפה. לכן העריכו בגין ופאגלין שהמבצע יתנהל בקלוּת והיעד יושׂג במלואו.¹ את עמדות הערבים בקו הפריצה איישו שלוש מאות לוחמים ולהם 75 רובים, ארבעה מקלעים, 17 תתי-מקלעים ומרגמות אחדות². לאצ"ל הייתה אפוא עדיפות מוחלטת בלוחמים ובאמל"ח ולפחות היה בסיס להנחת פאגלין כי שלב הפריצה יושג בקלות ואז כל המערך הערבי יתמוטט כבניין קלפים. אך לא כך היה. התברר בדרך הקשה – כמו בדיר יאסין שישה-עשר יום לפני כן, וכמו בקרבות של הפלמ"ח בזרעין ובנבי יושע, שישה וחמישה ימים לפני כן – כי לחימה היא מקצוע, ובלא הכשרה מקצועית, בעיקר של המתכננים והמפקדים הקרביים, היעדים או שלא מושגים בכלל או שמחיר השגתם כבד לא רק לנופלים ולמשפחותיהם ולא רק לטווח הקצר אלא גם לטווחים הבינוני הארוך והארוך מאוד. הלקח הזה לא נלמד בצה"ל עד כתיבת שורות אלה.

אליהו כץ, שפיקד על פלוגת אצ"ל שהייתה אמורה לכבוש את שכונת מנשיה, סיפר: "הגענו בשבת 25 באפריל בשעה שבע בבוקר לעמדות של ה'הגנה' בין השטח היהודי לשטח הערבי בתל אביב. לא היה לנו שום קשר עם אנשי ה'הגנה', ולא קיבלנו מהם מידע על היערכוּת הערבים. לפני ההתקפה התאספו המפקדים הבכירים להתייעצות, ובגין שאל לדעתו של כל אחד ואחד. טמלר ואני דרשנו יום הכנות נוסף. לא הכרתי את השטח ולא הכרתי את האנשים. לטמלר הייתה גישה צבאית, גם אני שנאתי בלגן. דרשתי לסייר בשטח. בגין חשש שהמצרים ינחתו מאוניות ביפו. הוחלט ברוב קולות לצאת מייד להתקפה. רק טמלר ואני התנגדנו. לאחדים היה נוח להחליט, כי לא היה עליהם להשתתף בקרב עצמו. לרוב המפקדים שהצביעו נגד דחייה לא היה מושג מה זה שדה קרב, לא ידעו איך לנהל קרב הגנה, איך לבנות עמדה. ידעו רק לתקוף.³ הם העריכו שנכבוש את יפו ביום אחד, ולא התכוננו לקרב יותר ממושך. קיבלתי את החלטת בגין באי-רצון, אבל לא היו בידי נתונים מודיעיניים. קיבלתי את הדין. "הפלוגה שלי הגיעה בשיירת מכוניות לבית הספר 'אליאנס'. היו שני בתי ספר 'אליאנס', אחד לבנים ואחד לבנות. השער היה נעול, פרצנו אותו ואז התברר שזה בסיס של ה'הגנה'. בא אלי רץ ואמר לי שמפקד ה'הגנה' מבקש שאבוא אליו. סירבתי ואמרתי שהוא יבוא אלי. הוא בא. היה זה אחיו של ראש מחלקת ההדרכה ב'הגנה', אליהו בן-חור. הוא דרש ממני לפנות את המקום. אמרתי שקיבלתי פקודה להיכנס למבנה ואינני מסרב פקודות. התברר שטעיתי בכתובת, ושהיה עלי להיכנס לבית-הספר השני, מעבר לכביש. "בבית-הספר 'אליאנס' הנכון התרכזו כל שש מאות הלוחמים. הראינו למפקדי-המשנה מפות והם נתנו לפקודיהם תדריכים פשוטים. בגין הופיע, דיבר שוב וקיבלנו פקודה להתקדם. הפלוגה שלי תפסה בתים אחדים בין רחוב זרח ברנט לרחוב ווֹלוז'ין. באחד מהם הקמתי את המטה שלי. מכשירי-קשר לא היו לנו ואת הפקודות שלי העבירו רצים. היו לנו מקלעי ברן אחדים, בזוקה אחת ומשוריין. לא רחוק מאיתנו פעלה הפלוגה של טמלר. מחלקה ראשונה מהפלוגה שלי תקפה. המחלקה של 'קבצן'.⁴ הם התקדמו בין הבתים".⁵ אליעזר שרון סיפר: "בהתחלה פעלנו לפי התכנון. כל אחד בחלק שלו, התקרבנו לעמדה של ערבים, השלכנו עליה רימונים והִזמַנּו הפגזת מרגמות עליה. לערבים היה מקלע והם ירו עלינו אש חזקה. חשבנו שפצצות המרגמה יבריחו אותם, אבל הם המשיכו לירות. עמיחי פאגלין שלח אלינו משוריין ובעזרתו כבשנו את העמדה. אבל במרחק מאה מטרים ממנה הייתה עמדת בטון, ולא יכולנו להתקרב אליה בגלל האש שנורתה ממנה ומהבתים שמסביב לה".⁶

הפלוגה בפיקודו של אליהו טמלר שהייתה אמורה לחדור ללב יפו אחרי התקפת המרגמות של אצ"ל, שהחלה בשעה תשע בבוקר, לא הצליחה יותר מזו של כץ. "טמלר ופקודיו רותקו באש מרגמות של הערבים", סיפר כץ. "אחדים נפלו בשבי, והערבים הרגו אותם אחר-כך. היו גם פצועים. אפשרויות התמרון היו מעטות. האנשים של טמלר נפוצו לכל רוח והכוח שלי נוטרל. פאגלין פקד להפסיק את הפעולה ולסגת".⁷ דוד רקנטי, שנשאר עם פלוגתו בבית הספר "אליאנס" כעתודה, העריך: "כוח האש שלנו היה חלש. התוכנית לא יכלה לצאת לפועל. ביפו היו עמדות מבוצרות הרבה זמן. המודיעין שלנו נכשל. בסטֶנים לא מסתערים על עמדות מבוצרות. לפנות ערב באו מפקדי המחוזות למִפקדת המבצע והודיעו שנכשלנו".⁸ יאיר דואר, שהיה אז מדריך בתנועת "הנוער העובד" בתל אביב, סיפר: "הייתי אז ברחוב מזא"ה, ליד חדר-המתים של בית-החולים 'הדסה'. הגיעו נפגעים לבית החולים. מפקדינו ב'הגנה' אמרו לנו שהאצ"ל תקף את יפו ואנשיו נסוגו אחרי היריות הראשונות ושהם סיבכו את היישוב. עכשיו הם זקוקים לסיוע ואין ברירה אלא לבזבז כוחות כדי להציל אותם".⁹ התקפת היום הראשון הייתה כישלון מוחלט. היא גבתה ארבעה הרוגים, עשרות פצועים ושבויים שנרצחו. בדרך הקשה למדו מנחם בגין, עמיחי פאגלין ופקודיהם שלא דומה לחימה סדירה בשטח עירוני לפעולות גרילה עירוניות – כפי שלמד זאת צה"ל לאחר עשרים וחמש שנים בקרב בעיר סואץ ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים. בשבוע הבא: ערבים בורחים מיפו; המפקד הערבי של יפו מבקש סיוע מחסן סלאמה ומהמפקדה בירושלים; הפיקוד הבריטי ביפו מבקש להזעיק כוחות ליפו מהגדוד העבר-ירדני בבית נבאללה ומהמפקדה ברמלה; אוניית מלחמה בריטית הפליגה ליפו; תגבורות מגיעות לערבים דרך הים; "צבא ההצלה" הממוקם בצפון הארץ שולח עזרה; הערכת מצב של מפקדי האצ"ל ושינוי תוכנית להתקפה למחרת.

1. "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 110-106; ראיונות עם שרגא עליס, אליהו כץ, אליעזר שרון ודוד רקנטי. 2. "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 113. 3. גם זה בספק. 4. אליעזר שרון, לימים איש "מוסד" בכיר. 5. ראיון עם אליהו כץ. 6. ראיון עם אליעזר שרון. 7. מאצ"ל, עמ' 102-101, ראיון עם אליהו כץ. 8. 44. 9. 45.