בין השנים 1997 - 1999 כיהנתי כראש מחלקת החינוך היהודי בבריטניה רבתי מטעם הסוכנות היהודית - ההסתדרות הציונית העולמית. הייתה זו שליחותי השלישית לאחר שתי שליחויות בדרום אפריקה. מצאתי כי בניגוד ליהדות דרום אפריקה הרכיב הציוני בקרב יהדות בריטניה, וזו הכללה, היה דל ביותר. עיקר פעילותי היה לשכנע מנהלי בתי ספר להוסיף ללימודי היהדות נופך של חינוך למודעות ולגאווה יהודית לאומית. ניסיתי להתחמק ממוקשים פוליטיים, כמתחייב מהמנדט של תפקידי, והדגשתי רק את ההיבטים ההיסטוריים של הלאום היהודי שעליהם מבוססת הלגיטימיות הבלתי מעורערת של קיומה של מדינת ישראל, על גבולותיה כפי שהם, ועל לגיטימיות פעילותה כנגד מבקשי נפשה. טענתי גם בזכות תגבור לימוד השפה העברית, שבכמה מוסדות היה די זניח.
גיליתי, להוותי, כי פעילותי זו הופכת למאבק חסר סיכוי. עמדת חלק לא קטן ממנהלי בתי הספר היהודיים, הייתה, במקרה הטוב, הצנעת הרכיב הלאומי, כגון בבית הספר "חשמונאים", ובמקרה הפחות טוב, אף התעלמות מוחלטת עד כדי עוינות, ובעיקר מגורמים שהשתייכו לתנועה הרפורמית. יצוין כי באותה תקופה היו בתי ספר יהודים בערי השדה, כגון לידס וליוורפול, אבל גם אחרים, עם אוכלוסיית תלמידים לא יהודים, במספר רב.
לא ייפלא, שמועצת שליחי הקהילות בבריטניה מורכבת גם מנציגים שהרעיון הלאומי הישראלי, לא רק שזר להם, אלא שהם גם תופסים את קיומה של מדינת ישראל כרע הכרחי, ובמקרים קיצוניים, אפילו כרע לא הכרחי. בכך הם מקיימים מסורת ארוכת שנים של הלקאה עצמית שהייתה אופיינית ללא מעט אינטלקטואלים בריטיים, לא יהודים, כמובן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (ראו מאמרי בעניין זה באתר "מידה", ג'ורג' אורוול, BDS ושנאה עצמית). בכך הם גם ממשיכי דרכו של טוני ג'אדט המנוח, היסטוריון יהודי בריטי מוכשר, שהטיף בשנים האחרונות למחיקתה של ישראל כמדינה יהודית, והפיכתה למדינה דו-לאומית. העוינות הגיע לדרגת תועבה כאשר קבוצת יהודים רפורמים
ערכה טקס אזכרה שכלל אמירת קדיש לזכר מרצחי חמאס.
מבחינה זו, לא רק בצלאל סמוטריץ' מוקצה מחמת "גזענות" (ביטוי שרוב המשתמשים בו כקלישאה אינם יודעים את מובנו ואת ביטויו בתולדות העמים, כפי שרוב המשתמשים במונח "פאשיזם" אינם יודעים על מה מלהגים) אלא גם כל מי שמעלה על נס את קוממיות עם ישראל בארצו, ושואף להמשך קיום הנס של מציאות מדינה יהודית, ושולל כל ניסיון להפכה למדינת כלל-אזרחיה.