ומה מתאים יותר בעת הזאת מאשר אסקפיזם טהור, ערבוב של מציאות ודימיון, כששלל ליצנים מתגודדים על הבמה, ועל הכוריאוגרפיה אמונה ענבל פינטו בכבודה ובעצמה?
"פליאצ'י" - כשמם כן הם, ליצנים במלוא מובן המילה - חוזרת אל המשכן לאומניות הבמה. האופרה המרהיבה והצבעונית של רוג'רו לאונקוולו המגוללת את המפגש בין להקת הליצנים הנודדת לתושבי כפר קטן ונידח, ומפיחה רוחות רדומות בנפשות שעייפו מכיסופים. ממש ככה, כמיטב מסורת הקומדיה דל-ארטה, להקת השחקנים המוכשרת מצליחה לבנות סיפור בתוך סיפור. בהיותה זרקור לתחושותיהם של אנשי הכפר, כשהאופק כ"כ רחוק והקיום היום-יומי מכרסם בתסכול, משכילים הליצנים לצבוע לשעות אחדות את עולמם של בני המקום. הרעיון שהיווה השראה עבור לאונקוולו מחריד בפשטותו - כשנכח יום אחד בבית המשפט והיה עד לגזר הדין של שחקן תיאטרון נודד שרצח את אשתו משום שחשב שהיא בוגדת בו - קורם עור וגידים על הבמה בת"א. זהו לא רק מצג אקסטרווגנטי שצועד בשבילים של צלילים עוצמתיים, אלא הקסם שבתקווה ובאופטימיות למרות הכל.
למעלה ממאה תלבושות עיצבה פינטו להפקתה, כשהן משקפות את דמויות המשפחות בכפר ואת הסולנים והרקדנים. זוהי האופרה השלישית אותה היא מביימת, לאחר "ארמיד" ו"השועלה הערמומית הקטנה", והיא חמושה בדניאל קלגרי המנצח האיטלקי שבאמתחתו "לוצ'יה די למרמור", "נשף המסכות" ו"ריגולטו" מהאופרה הישראלית. בין הסולנים ניתן למנות את סמואל סימונצ'יני, אלה וסילביצקי, דמיטרי קלמוצ'ין, ועוד.
"פליאצ'י נוגעת בתקווה ובייאוש באופן שמדבר אל כולם. תושבי העיירה הם תמהיל של כפריים וליצנים, אנשים כפופים מחיוורון קיומי. למקום מגיעה להקת שחקנים שמביאה עימה צבע, אך מהר מאוד מתגלים הסדקים ונחשפים הכאבים של דמויות הלהקה... ועם זאת המוזיקה, הסולנים, המקהלה והרקדנים יעידו על הכוח והעוצמה לרגש ולהתרגש ממעשה האמנות" - דבריה של פינטו. בעידן של חוסר ודאות שלמעשה כ"כ מתכתב עם עננת מגיפה הנמשכת זמן רב ולא מתקרבת לסיומה, גם למילים הללו יש ערך. גם במעשה האמנות של שעתיים, הבוזק אתנחתה מענגת עם אספקלריה ותובנות ניתן למצוא מרכיבים של הנאה צרופה ולצידה התבוננות כנה בעצמנו. "פליאצ'י" יספק לנו את שעות החסד שכולנו זקוקים להן...