יופיה של ההצגה טמון מבחינתי בראש ובראשונה במוזיקה הסוחפת שלה. לכך אחראיים שניים: עילי בוטנר על הלחנים (והשותפות בכתיבת המילים) ואמיר לקנר על העריכה המוזיקלית והעיבודים. כ"כ קליטים וחודרים לנפש פרי עטם, פרי מזמורם של הזמרים והשחקנים בהצגה, כ"כ אותנטיים וקולחים עד שנדמה כי הפיוטים הללו היו הם חלק אינטגרלי ממחזור התפילות היהודי, והיו קיימים בו מימים ימימה. העובדה כי נכתבו והולחנו במיוחד עבור המחזה מעניקה להם רובד כמעט מיסטי, שלא לדבר על כפלי המשמעות המילוליים והסימנים המטרימים המצויים ברבים מהשירים. בוטנר ולקנר יצרו למעשה אלבום מוזיקאלי, כזה שיצירותיו המולחנות יכולות בנקל להשתלב בפלייליסט של ישראל 2022. למרבה המזל והשמחה, העזרים כנגדם בדמות משתתפי ההצגה, ידעו היטב את מלאכתם - גם כזמרים וגם כשחקנים. הגר אנגל בתור אחותה החילונית של מיכל היא מופת של התרסה חיננית. הגר התל אביבית, זאת שדי באיזכור עיר מגוריה על-מנת לאפיין אותה במתירנות ללא גבולות, משרטטת דמות של אישה שלא נענית לתכתיבי החברה. היא ישירה וחדה, ובדרכה היא משלימה את אחותה. אלירן הרוש כשימי בעל אולם השמחות הוא הדמות המופנמת לכאורה, שחקן אופי מופלא - כמו שנאמר "מים שקטים חודרים עמוק" - כשבדרכו העקלקלה הוא מבחין במיכל, ער למצוקותיה, טווה את הרשת ומצפה לתוצאות. גם אוולין הגואל בתור שוש האמא, מפגינה תצוגה מרהיבה של סערת רגשות, חושים פקחיים, התבוננות יסודית ובעיקר מעשיות. הגואל כ"כ חיונית וסוחטת פרצי צחוק עד שמתחשק לראות אותה שוב ושוב על הבמה. למען האמת, שווה לכתוב עבורה תפקיד ראשי כדי למצות את איכויותיה כשחקנית, הן כקומיקאית והן כאשת דרמה. צמד הכוכבים הם ללא ספק עוז זהבי וחן אמסלם. זהבי בתור יוס, זמר הנשמה המתחזק בדת, זה שכובע לראשו, שיריו רוויים ברגש, בתפילות ובחיפוש מתמיד - הוא כהרף עין קריקטורה על זמרים מסוגו הכובשים את מפת המוזיקה הישראלית ושלל הבמות בשנים האחרונות. רק כשצוללים לנפשו, לנבכי אישיותו מגלים שזהבי/יוס משכיל לשיר נפלא וגם להעביר מסר: הוא הרבה יותר מעוד כוכבן וסלבריאטי לרגע המלהטט בפסיכולוגיה בגרוש. הוא עולם תוכן מבעבע בהכלה ובחמלה. זהבי מתעלה פה לדרגת אמנות, הצבועה בגוונים חושניים ופגיעים. חן אמסלם כמיכל, עדיין במילעיל, היא מניפה של יצרים: פשטות לצד תחכום, תרה אחר האמת האבסולוטית אך יודעת לעגל פינות, חזקה ומתחנחנת בעת הצורך. מיכל משוטטת כל העת ומשתוקקת למצוא את האחד, כשאמסלם מציידת אותה בארגז כלים של עוצמות. כנגד כולם היא עומדת, ואם או בלי קשר ליכולות שלה לבסוף לזכות במושא תשוקותיה היא מבחינתי עברה את הקיר. אורן יעקובי ועידו רוזנברג העניקו לנו ברגישותם ובהכירם את הניואנסים הדקיקים הצצה חטופה לעולם עם מושגי יסוד שונים, אך בה בעת רקחו תמהיל של שמחה מזוקקת, אופטימיות ללא קץ וציפייה לרגע הישמע הגונג. "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה / והוא לבדו יודע שגם אם יתמהמה - בוא יבוא", כתב המשורר נתן זך בשירו האיקוני "לא טוב היות האדם לבדו". מיכל כאמור אינה מתמהמת, ולשאלת מיליארד הדולר "האם יימצא החתן"? אשיב בציטוט מתוך אחד משירי המחזה: "להאמין ברגע, לתת לזה את הזמן / הוא על מפתן הדלת, הוא כבר קרוב לכאן". ומעבר לזה ברוח הטרמינולוגיה - די לחכימא ברמיזא...