האתגר שמעמיד פוטין בפני המערב במהלכיו הנוכחיים מרובע: ראשית, כיצד בולם המערב את רוסיה וסין באירופה ואפריקה מהשתלטות ויצירת עובדות בלתי-הפיכות שיאתגרו את החוף המזרחי של ארה" באופן ישיר. שנית, תפקידה של ברית נאט"ו הוא לבלום התפשטות רוסית במזרח אירופה בכלים שאינם גוררים למלחמה גרעינית.
לשם כך חייבת נאט"ו להיארך מחדש ללוחמת יבשה באירופה בנשק וגייסות קונבנציונליים איכותיים ובמספרים גדולים. מבחינת אירופה, פרוש הדבר הוא הגדלה משמעותית של ההשקעות בצבא וביטחון שוטף בראש וראשונה טנקי-מערכה, נגמשי-סער, ומערכים לוגיסטיים גדולים ועתירי יכולת. שלישית, נראה שפוטין עדיין לא הפעיל את מלוא יכולותיו במלחמת סייבר והוא עדיין מסוגל לעשות זאת אם ימשיך המערב לאטום את מוחו וליבו בפניו ולהתעלם מרצונותיו. התנהלותו של ביידן עד כה שגויה ומהווה את אחד הגורמים החשובים לפריצת מלחמה זו (גם זלנסקי במגרש זה, אבל חשיבותו שולית). על המערב להפסיק לשחק מול פוטין בכלים מדרג שני ושלישי דוגמת מקרון או ג'ונסון. שניהם גורמים מעוניינים ומכאן יריבים פוטנציאליים ולכן ספק אם ניתן לראות בהם מתווכים ראויים.
רביעית, המאבק הנוכחי איננו אידאולוגי דוגמת המלחמה הקרה בין הקומוניזם לקפיטליזם. אולם איננו נעדר סממנים רעיוניים. בעוד פוטין "יודע" לחיות עם דמוקרטיה "ממותנת", אין ספק שלא יקבל את הפוסט-מודרניזם ואת האנרכיזם הנובע מהעמדת זכויות הפרט מעל לכל מסגרת ו/או רשות ממלכתית של המדינה – ובצדק, לטעמי. הריקבון החברתי והמשטרי במערב אירופה ולאחרונה גם בארה"ב, מצדיק עמדה זו. באקלים הפוליטי של פוטין, לרשתות החברתיות תפקידים מוגבלים ולכן, מי שינסה לתלות את יהבו בהם לחילוץ אוקראינה מ"ציפורני רוסיה", או להשפעה תקשורתית על מדיניותו הבסיסית של פוטין – טועה ועשוי להחריף ולהאריך את המלחמה ונזקיה.
לדיון הנוכחי גם פן ישראלי. סוגיית יהודי אוקראינה והקשרים עם מדינה זו בהווה ובעתיד, הם כמובן סוגיות נזילות ודחופות אך אינן מהוות איום על ישראל; ההפך הוא הנכון. לעומת זאת הסכסוך בין פוטין למערב עשוי להשליך על ישראל ברמה אסטרטגית. ככל שיחריף העימות בין רוסיה למערב בראשות ארה"ב, כך תיתבע ואולי תאולץ ישראל לנקוט בו עמדה מפורשת יותר. אירן מבינה היטב את הסיטואציה ויודעת שרוסיה וסין תהיינה רגישות פחות מארה"ב, ישראל והמערב לפיתוח יכולת גרעינית אירנית. הן גם אינן רגישות למצב זכויות-האדם באירן. לפיכך, איתגור ישראל ע"י המערב עשוי לבוא גם כתמיכה בתוכניות ההתפשטות של אירן וטורקיה. גישותיה הבסיסיות של ארה"ב למחויבויותיה הבינלאומיות אינן משכנעות בלשון המעטה – שוב מתגלה במערומיו "האמריקני המכוער". הצורך של ישראל להיערך לתקיפת מתקני הגרעין באירן הופך ריאלי יותר והמב"מ נעשה פחות אפקטיבי ויותר מפוקפק במיוחד בתחומי סוריה. נראה שמבחן צבאי ריאלי נגד לבנון וחיזבאללה נעשה לכמעט בלתי נמנע ורצוי מאוד שצה"ל יתחיל להתכונן ברצינות ומהר גם לכך.
בקשתה של אוקראינה מישראל לתווך בסכסוך בינה לבין רוסיה שהתפרסמה לאחרונה, חייבת להישקל ברצינות רבה אבל בתאום מלא וזהיר עם ארה"ב. קשריה הטובים של ישראל עם כל הצדדים והיותה חיצונית לעימות המעצמות, עשויים להפוך כך עבורה לנכס אסטרטגי חשוב ביותר בזירה הבינלאומית.